אחרי ה...?

אני כל כך אוהבת את "אחרי החגים..."

"אחרי החגים" הוא פלוגת חילוץ, הצלה של ממש מאימת הרגע הזה. הרגע הזה עם הנוכחות רבתי שלו והמחויבות הבלתי נפרדת ממנו.

"אחרי החגים" הוא מנוס אבל מנוס המוני, אפשר לומר בוודאות שהוא כמעט מדינה, מדינה בתוך התודעה.  

כמה טוב ומענג לומר אחרי החגים בייחוד שניצבת מולנו תביעה כלשהי. אי אז נוכל להשמיע את מילות קוד וברגע משתרר שקט. המסר הופנם. נשמעת מעין התרככות, כן, משהו התרכך, כי אחראי החגים הוא אינו קוד סודי אלא נתון להמונים בשימוש יומיומי בייחוד בתקופה הזו.

לעתים איננו מתכוונים כלל לחצות את הגבול ולהגיע למחוזות המדינה שנקראת אחרי החגים, אבל מכורח הנסיבות בהחלט הגענו לשם והשתלבנו היטב. אין פלא!~ יש תגמול לא קטן בעצם השהות שם. הרווחנו פסק זמן, מעין מרווח שהתפנה וברגע הזה רווח לנו בפנים.

אך פסק הזמן הזה הוא שער שנסגר מהר מאד ואנו מוצאים עצמנו מגורשים מגן העדן של אחרי החגים.   התביעות חוזרות בגדול ותישכח מדינת אחרי החגים, כאילו לא הייתה שם מכלתחילה.

השאלה איך השתנינו במרווח הזה ומה הוספנו לחיינו באמת אחרי החגים.

ההגנות נופלות מיד

תאומים, כן, שניים. עור אם פלומה דקיקה, עור עם פלומה רכה. עור רך למגע. אי אפשר לדמיין מה עושה הרכות הזו. לא בכדי נקראה עוצמה, עוצמת הרכות!

ברגע שזו נוגעת בך, אפילו מגע קל שבקלים, מתרככת כל החוויה, הגוף והנפש, לנוכח הפליאה.
הרכות היא כריזמה שאי אפשר לעמוד בפניה, חסונים, מחוספסים וגרומים ככל שנהיה. היא ממיסה כל מה שבטווח התפיסה.

ההגנות נופלות מיד!

אי אפשר לעמוד בפניו של תינוק בן יומו בלי לחוש את התפוגגות החומה והנוקשות היומיומיים. אי אפשר להישאר אותו דבר, בלתי מושפע, בלתי נגיע. הכל משתנה, האברים נמסים, המוח השמאלי הופך לרגע ימני....

רק להישאר עם התחושה הזו לעוד זמן מה. ברגע הזה אין צורך בשום דבר. .

להיפתח שוב

זוהי רשומה (פוסט) בסדרה חדשה, שאקרא לה הסדרה הפתוחה. אינני מתחייבת לנושא אלא לפתיחות שתוליד משהו. ברגע שנולד זה עובר הלאה.

פתיחות בעיני היא להיות נטולת אג'נדה לזמן מה, נטולת מטרה. עד כאן על מה שאין.

ומה בכל זאת יש?

 יש תשוקה ליצור. תשוקה לילד משהו בעל משמעות מעבר לעצמי. בעל משמעות לאדם אחד נוסף לפחות.

אני פתוחה לרוח. אוקיי. 

אני פתוחה לרחש העלים. אוקיי. 

אני פתוחה לצלילים והצבעים של שעות בין ערביים. אוקיי. 

אני פתוחה לקולות שבאים מהבתים הסמוכים, בעיקר מהמטבח, נשים מפנות כלים אל המגרות, אולי. אוקיי.

יופי, כל זה מרחיב את הלב. מרחיב את הביצועים של החושים. 

ואז מה? איזו משמעות יש לזה מעבר לחוויית הרגע?

הפתיחות הזו יכולה להביא

 אולי, מישהו אחר לפתיחות שלו.

אולי לחוויית הרגע שלו?

מתי הפתיחות הזו מקבלת משמעות נוספת?

כאשר היא נסגרת!
ואז אפשר לכתוב על פתיחות בלי סוף...

מזמינה אתכם לרגעים פתוחים אצלכם

רחל


צילום מחלון האוטובוס ביום גשם

letting go

letting go.

זה השלב שלאחר הכל.

זיהינו את האוצר שלנו

הארנו אותו, הערנו אותו מתרדמתו...

נתנו לו מקום בחיינו, הכרה והוקרה

אספנו אותו כך שתיראה כל המסה כולה, חלקים של ספר, חלקים של תערוכה וכל מעשה המרכבה של יצירה.

ארגנו אותו ביחידות כך שנדע ממה האוצר הזה מורכב, כך שניתן לעכלו.

בדרך באו יצורים, ישבו לנו על הכתף ולחשו לנו לעצור, אך הצטיידנו מולם היטב, והם לא יעצרו אותנו

בדרך להבאתו אל העולם!

הבאנו את החומר המוגמר והמאורגן לידי הוצאתו לאור, אם ע"י חיפוש הוצאה לאור, גוף או מקום שיעשו את המלאכה עבורנו אם ע"י הוצאה עצמית, וזה אוצר היכרות עם מורכבות התהליך: עריכה לשונית, גרפיקה, הדפסה, הפצה.

כאן מגיע תורו של השיווק. מה יש בידינו? מי עשוי להיות מעוניין? עם מי ניפגש? למי נשלח מכתב? איך נגיע?

והפרסום- הערוצים שישמשו אותנו, מפגשים עם אנשים? להגיע לתקשורת המונים? לתת הרצאה, טעימה? ועוד ועוד.

ולאחר מכן?

 הנה מגיע letting go

להרפות, להיפרד. יצא לאור, הוא כבר של אחרים, לא רק שלנו. הוא שייך לעולם (הוא? היא?...)

זהו המעבר, האתנחתא, שמפנה בתוכנו מקום, לפני שנרוץ לדבר הבא. זמן מה של בין לבין, אין שם משהו מוגדר, הדברים מטושטשים, חוויה של ריק מסוים.

ברגע הזה, מסתבר, מתקיימת נוכחות, אין מחשבות או דהירה אל היעד. נוכחות שמפנה מקום.

זו רשומה אחרונה של הסדרה  "לגלות את האוצרות שבתוכנו ולהביאם לעולם" (שם ארוך...).

וברגע הזה אשמח לתגובות, מחשבות, תהיות, אמירות, כל אמירה תתקבל.

קשר ייולד.

שלכם, רחל
אשמח לתגובות
האם אתם שם, קוראים?
מה מגיע אל ליבכם? מה לא?

על שום מה הקולות האלה?

הקולות של  הפסח, שהמוטיב החוזר בהם "על שום מה"... בהחלט קשורים לקולות אחרים, עמומים יותר, בעלי אופי חזרתי וטורדני.   יש מי שיקרא להם "שדונים", יש מי שיתמודד איתם ע"י הפיכתם לצבא של קרקס.

אני רוצה להציע כאן משהו אחר. חלק גדול מהכתיבה או היצירה מאחורינו (גם אם לא...נניח שכן...)

נראה, שיש תפקיד להתקפה העצמית הזו שנוחתת במעוננו מדי פעם: מי צריך את זה, מי יעריך את זה, מי בכלל ירצה לקרוא..

אז מה התפקיד של "התזמורת" היוונית הזו?

החדשות הן: לא משנה מה התפקיד. יש לזה תפקיד.

ומה שנותר הוא להכיר בכך, להכיר בקיומם של הקולות המעכבים,

להכיר בחלק בנו שפועל כמו חייל בצבא סדיר מקצועני: כל פעם שרק מופיעה יוזמה חדשה, אפילו הקצה של היוזמה, הם נקראים למסדר מופעים מצוחצחים כאילו באו כרגע מהאפסנאות.

להכיר בחלק בנו שיש לו הרגל לנסות ולהילחם בחלק אחר בנו.

פשוט להכיר בכך מבפנים. כן אני מכירה אתכם, כבר שמעתי אתכם לא פעם, ולעיתים, כאשר אני שוכחת, אני אפילו מאמינה לכם כאילו זו הפעם הראשונה.

פשוט להכיר בכך מבפנים, עם הלב, לחוש קצת חמלה לקולות האלה.

תחשבו רגע, הם מפגינים עקביות, לא? נחישות, לא? נמרצות, לא?הם מתרגלים זאת עלינו שוב ושוב ואינם מתעייפים, לא? קצת חמלה, זה הכל.

ברגע הזה שנכיר בהם, נרגיש קצת חמלה, ראו זה פלא, הם ישתתקו, יפנו מקום.

ויחזור השקט אל מעוננו. לזמן מה, תודה לאל, לא לצמיתות. יש להם תפקיד חסוי, אמרנו.

ונמשיך את הכתיבה תוך אמונה שיש לכך תכלית, יש מי שיכיר, יש מי שירצה לקרוא, יש לנו את ה"על שום מה..." בלי צל של ספק.

ומה הלאה?

על כך ברשומה הבאה, שתבוא עלינו לטובה.  יציאת מצרים קצת השפיעה...

ויכוח קולני

הנה אני אחרי יום העיון

.חוזרת אל אוצרות שבפנים, אוצרות שבחוץ, ומבינה מחדש כמה חשובה הזרימה בין הבפנים לבחוץ

עמיתה יקרה, שהוציאה לאחרונה ספר מפתיע חדש בשם "כמו שזרקנו את ריפקה" (רוצו לקרוא, צחוק ועצב מתערבבים בהרבה הומור) כתבה לי תודה בזו הלשון:

"תודה לרחל שסידרה לי את הראש"

הייתי רוצה להיות "מסדרת ראש" ממש, כמו ספרית...

אלא מה?

כל העניין להכיר בערכם של חומרים מקוריים. יש לכם חומרים שלכם?

אחרי שהכרתם בהם והתייחסתם אליהם כאוצר, מתחיל תהליך, שמתחולל בו שיח קולני בין הבפנים לבחוץ.

וקולני, למה? מה קרה? מישהו צועק פה?

לא! אבל קולות חמקמקים עלולים להסית אותנו מהדרך הם לא בהכרח צורחים, אפילו לוחשים, אבל הלחש הזה רועם כמו תותח ומשתק:

מה, בין כה וכה מי יקרא?

מה, ממתי אני יודע לכתוב?

איך זה בכלל יגיע למישהו? 

את מי זה יעניין חוץ ממני ואולי הדודה שלי...

וכך הלאה...

אם לא ניכנס ברצינות למערכת יחסים עם הקולות, שלא ברור מקורם, בפנים או בחוץ, מהר מאד נמצא את עצמנו  דוחים, מוותרים, מבטלים.

במקום זה, נוכל ליצור קשרי גומלין נדיבים,עשירים, מקדמים, ומספקים.  הקולות האלה- כבודם במקומם מונח, אבל לא במקומותינו.

1. התמודדנו איתם- הדרך נעשית זורמת, כאילו אנחנו שטים על מים, שבין כה וכה זורמים, ואנחנו רק רוכבים על הגל באותו כיוון. נ ה נ י ם!

אם כך, מהי מערכת היחסים הזו?

על כך ברשומה הבאה

אלא אם כן יש לכם משהו לומר בנידון.

רחל

http://www.3c-coaching.co.il/

זרימה

אתם מקבלים רשומה זו במסגרת הסדרה לאימון לכתיבה ממקום אחר.

אלא שהפעם אני רוצה קצת לחרוג ממנהגי ולחבר כאן את רוח הכתיבה לאירוע מיוחד במינו.

הכתיבה, כמו שאתם חשים, היא כתיבה ממקום אחר. כתיבה שמעורב בה רגש רב, תחושות, רוחניות במובן היומיומי. כאשר אנחנו נמצאים בהלך רוח שכזה והכתיבה או היצירה זורמים מאיתנו, אנחנו מצויים בזרימה. זרימה בינינו לבין עצמנו, זרימה  בינינו לבין החומרים שכבר נוצרו או החומרים שעומדים להיוולד. כאילו אנחנו והחומר שוהים במעין יקום קטן וכל תודעתנו נתונה לרגע הזה שזה קורה בערות מיוחדת במינה , ערות של חושים שאינה נוכחת ברגיל.

זו זרימה.

הזרימה נמצאת גם במהלך מפגשי אימון, וברגעים הללו המאמן והמתאמן מצויים במעין "יחד" יוצא דופן, ובלי מאמץ באים פתרונות.

על זרימה באימון ולא רק בו מתקיים בקרוב יום עיון בניהול בעלי יקירי, דר' עודד בן מנחם. 

ביום העיון הוא ירצה על מהות הזרימה, ועידית ג'וס תרצה על אימון לסוכרתיים. (מי שיש לו קרוב עם סכרת או שיש לו בעצמו יודע כמה חשוב הניהול העצמי).

כמו כן, במרחב פתוח יתקיימו מיני סדנאות בכמה נושאים: רנן אהרון יעסוק באימון מנהלים, עודד בן מנחם- אימוני צל למורים, עידית ג'וס- על כלים באימון לסוכרתיים, ואנוכי אעסוק במטאפורות.

הזדמנו זו הנה גם השקה של ערכה חדשה למאמן, אותה יצר עודד בן מנחם: שני ספרים ותקליטור.

מועד יום העיון: 23.3

המקום: "מקום לעניין" בקיבוץ מחניים.

השעות: 0900-1300

עלות כניסה 40 ש"ח

(בבקשה להצטייד בצ'קים או מזומן)

הערכה למאמן תימכר ביום העיון בהוזלה ניכרת.

התקליטור יינתן לכולם במתנה!!!

.כמו כן, יינתנו עמדות לשתי נשים מיוחדות שיציגו וימכרו את ספריהן

ראו עצמכם מוזמנים.

בבקשה להירשם אצלי דרך האתר של המרכז לאימון קונפלואנטי- בצור קשר.

  אשמח לתגובות בצור קשר או בפייסבוק

רחל