זה קרה באחת מנסיעותי השבועיות באוטובוס בקו 842 ראש פינה -תל אביב. יש לי מקום בספסל. אני שמה את התיק המלא על חציו השני , מרגישה נוח ומרווח. עולים נוסעים בתחנות שבדרך, והתיק יושב כאילו הוא אדם. נוח לי כך, אני מהרהרת ומסיטה את מבטי החוצה לחלון.
עבר איש זקן. כן, יש מקומות פנויים, אין צורך לקום. ואני ממשיכה בתנוחה הזו, שבהחלט אינה מזמינה. אני שומעת את האיש הזקן רוטן: "כולם שמים פה את התיקים, מה זה"...
והלב נחמץ. עלה במוחי "כמה זה נוקשה", כן, להסיט את המבט החוצה, להימנע מקשר עין, להישאר בנוחות. ה"נוקשות" ממש עוררה עצב. עצב, שאיש לא היה ער אליו באותו רגע, אני בלבד. אני והעצב שלי לרגע בקו 842.
בהמשך הנסיעה ראיתי בעיני רוחי את המצב ההפוך. עלה "לב פתוח". כן, לב פתוח אל הנוסעים ולא רק אליהם.
ומצאתי הזדמנויות רבות לכפר, להיות בעמדת הלב הפתוח, לחלק משהו מעצמי, מזמני, ממשאבי, לאחרים. אני מוצאת יותר ויותר הזדמנויות ככל שאני נשארת בעמדה הזו של "לב פתוח".
ככל שהמחשבה בהירה, מקבלת מילים קצרות ומדויקות, כך היא יכולה לשהות, לכוון, להניע, לתת ערך. אין פה בלבול ולא סיבוך, פשוט וקצר. ככל שזה כך צירוף המילים נקלט בתאים ונוצרת התכוונות שאיננה מילולית.
מפליא אותי בכל פעם מחדש הקשר בין מילה למחשבה לגוף.
.
