מי לא מכיר את התחושה שכבר היה בסרט הזה שלו?מי לא מכיר את האופי החזרתי של מחשבות מסוימות, התלבטויות מסוימות, ספקות מסוימים, דאגות מסוימות... הם באים משום מקום כל פעם מחדש, מטרטרים עד שנמאס. אבל זה לא עוזר. זה יכול להיות משהו אישי, ויכול להיות קשור לעסק שלכם. לרגע יירגע, ושוב...
זה בטווח הקצר. הקונפליקט הזה נמצא כאן ועכשיו, ורב הקושי למצוא פתרון אולטימטיבי.
דמיינו שאפשר לנסח מטרה. מטרה ארוכת טווח. נאמר, לעשר שנים. דמיינו שאתם חושבים איך יהיו חייכם עוד עשר שנים.
לא מספיק לחשוב. שבו וכיתבו. אין מבחן על לשון או תחביר. פשוט שבו וכיתבו.
וזאת למה?
הכתיבה מקדמת את המחשבה אל עולם המציאות. לפחות בצעד אחד. מחשבה בלבד שאין לה ביטוי כלשהו עלולה להתפוגג במהרה, ואז מגיע הרעיון הבא ושוב הבא. הכל נשאר במשפחה של המחשבות במעין לולאה. אין פריצה מהמעגל הזה.
לכן, הכתיבה מוסיפה קצת עוגן, קצת סיכוי. סיכוי למה? למימוש! כן, ממש ממש.
בזמן הכתיבה נוצרת בתוכנו איזו ציפייה לדיוק. הצורך לנסח מה באמת אנחנו רוצים מביא אותנו לבהירות.
מכירים את ההרגשה שמעונן ומעונן ופתאום מתבהר? כן, ככה זה. מתבהר.
נחזור רגע למחשבה הטורדנית, לדילמה שמשגעת לנו את המערכת הפנימית. אחרי שכתבנו את עצמנו עוד עשר שנים, איך יהיו חיינו, הדילמה הנוכחית מתגמדת, מקבלת בהירות, מקבלת הקשר. נוצר כיוון. הכיוון אל הדבר ההוא שנכתב...חיינו עוד עשר שנים.
ברגע הזה שנוצר הכיוון בפנים, יש סיכוי שתבוא תחושה חדשה של איזון. זה כמו שמניחים את הביצים בסיר כדי לבשלן. הן לא יושבות היטב, אך ברגע שנמזוג מים לסיר, הן פתאום מתארגנות עם עצמן.
ככה נרגיש.
יש סיכוי שככה נרגיש.
בינתיים נשמעות בחוץ יללות התנים, נשמעות קרוב מתמיד. אני יודעת שעוד מעט הן ייפסקו או יעברו למקום אחר, כי זה טבען. במקרה הזה אין צורך לחשוב איך אהיה עם זה עוד עשר שנים... ואולי כן?
הצילום המצורף הוא מתוך תערוכה מעניינת בבית העיריה הישן בת"א ברחוב ביאליק. צלמת אמריקאית רובין מור הנציחה את חבריה לכיתה בתיכון בברוקלין ברגע מיוחד בו התלמידים מציגים פיתרון למשוואה הנדסית באמצעות חוטי "סבתא סורגת". את הרעיון הגה המורה ג'ימס מרפי במטרה לסייע לתלמידים להתגבר על קשיים בתרגול מתמטי.
דמיינו את הילדה עוד עשר שנים!!!!!
