זוהי רשומה (פוסט) בסדרה חדשה, שאקרא לה הסדרה הפתוחה. אינני מתחייבת לנושא אלא לפתיחות שתוליד משהו. ברגע שנולד זה עובר הלאה.
פתיחות בעיני היא להיות נטולת אג'נדה לזמן מה, נטולת מטרה. עד כאן על מה שאין.
ומה בכל זאת יש?
יש תשוקה ליצור. תשוקה לילד משהו בעל משמעות מעבר לעצמי. בעל משמעות לאדם אחד נוסף לפחות.
אני פתוחה לרוח. אוקיי.
אני פתוחה לרחש העלים. אוקיי.
אני פתוחה לצלילים והצבעים של שעות בין ערביים. אוקיי.
אני פתוחה לקולות שבאים מהבתים הסמוכים, בעיקר מהמטבח, נשים מפנות כלים אל המגרות, אולי. אוקיי.
יופי, כל זה מרחיב את הלב. מרחיב את הביצועים של החושים.
ואז מה? איזו משמעות יש לזה מעבר לחוויית הרגע?
הפתיחות הזו יכולה להביא
אולי, מישהו אחר לפתיחות שלו.
אולי לחוויית הרגע שלו?
מתי הפתיחות הזו מקבלת משמעות נוספת?
כאשר היא נסגרת!
ואז אפשר לכתוב על פתיחות בלי סוף...
מזמינה אתכם לרגעים פתוחים אצלכם
רחל
צילום מחלון האוטובוס ביום גשם
