Saturday, January 28, 2012

איפה המוסך הקרוב?


הגעתם לכאן כדי להשתתף בסדרה: להוציא לאור ממקום אחר.

 בואו נתכנס קצת עד כאן: היכרתם בקיומו של האוצר שלכם.  מרגע שניתנה ההכרה בערך, התחלתם לדוג את פיסות האוצר, קטעים כתובים או משהו אחר... להעלות אותם לאוויר העולם, לאסוף אותם ביחד, לתת למסה של הדברים להשפיע עליכם. כן, יש לכם משהו להעביר הלאה.
בשלב הבא פשוט השתהיתם מול זה, נתתם למה שיש שם מקום כדבר אחד שלם וחיכיתם. איזו מילה יוצאת שם, איזו כותרת, נושא, סוגיה. מהו הדבר שיש בידכם?

והנה אנחנו כאן, מצפים בקוצר רוח. מה הלאה?
לתהליך הזה של יצירת השלם יש תנועה למעלה ולמטה. מה הכוונה? לעתים נבקש הכללה, ולעתים נתבונן   פרטים. במקרה שלנו בשלב הזה מגיע תורם של המרכיבים. נקרא להם חלקים.

 למה חלקים? חישבו על מרכיבי הרכב. לא מדובר כבר בחומר  הראשוני ממנו עשויים הצמיגים, או במתכת ממנה עשויים המוטות, אלא במרכיבים עצמם: שילדה, מנוע, גלגלים, ציריות וכדו'. לא שנהייתי מומחית לרכב, אבל הבנה בסיסית נרכשה מהביקורים במוסך, לא???

כך נשב או נעמוד מול החומרים שלנו (אם אלו קבצים, בבקשה להדפיס אותם ולהפכם למשהו מוחשי) ונארגן אותם לחלקי הרכב. גושים גושים נסדר אותם. רצוי על משטח נקי ורחב, שלא תהיינה הסחות דעת. נפרוש הכל ונתחיל לזהות מכנים משותפים, כך שייווצרו מעין קבוצות. לעתים נתלבט, לאיזו קבוצה שייך פריט זה או אחר. 

ניתן לכל קבוצה כזו כותרת.

בכך תם השלב הזה, שמטרתו זיהוי: זיהוי של מרכיבים בתוך המכלול.

טוב, עשינו היכרות עם המרכיבים ונתנו להם שם. מה יוצא לנו מזה?
על כך ברשומה הבאה.

Saturday, January 21, 2012

מהו הדבר? בשקט יופיע השם

הנה, המסה מונחת לפניכם, אמנם בתפזורת אבל נראית לעין. 
אוסף של קטעים, אולי שירים, אולי פיסות יומן, או, לחילופים ציורים, צילומים, תווים של מנגינות שהתהלכו בראשכם, רשמי מסע, אוסף.... הכל מונח, ללא סדר וארגון, אבל בהישג יד.
יופי!!! נעשתה כברת דרך כאן.

ברגע הזה, זה הזמן ליצור מחשבה חדשה, תחושה חדשה כלפי התפזורת. מהו הדבר שבידכם? קטעים- על מה? תווים? מה טעם המוסיקה? אוסף? מה מיוחד בו?

זה הזמן לשאוב חכמה ממקום אחר. היכן המקום האחר? אתם עצמכם, תוככם, ליתר דיוק. זאת, כדי לנסח מהו הרעיון החדש. מהו המכנה המשותף שאינו מובן מאליו? מהו המסר שלכם? מה...מה...מה? מה זה?

הנה כך: שבו מול כל מה שיש. אם מדובר בקבצים, אנא הדפיסו, היו נוכחים מול המילים שעל נייר ממש, שיוכל לבכם להרגיש את הכל ביחד.  שתוכל העין הפנימית לראות את התמונה שעוד לא נוצרה. פשוט שבו בשקט, את הרעשים הטכנולוגיים השאירו בחוץ וגם את כל ההפרעות הצפויות. היו עם החומר כאילו הוא בן הזוג האולטימטיבי, ואתם לומדים אותו דרך הגוף. היו עם ה"מה", רק אתם. 
כבו הכל, אין צורך בתקשורת המונים וגם לא בתקשורת סלולרית. כעת התקשורת היחידה תתרחש עם החכמה שקיימת בכם לא רק מרגע היוולדכם, אלא שהיא מקבל השראה מהקודמים לה. הסביבה, השורשים... כל אלה הותירו בכם רישומם, וכעת הכל מגוייס: מהו החומר המונח לפניכם? מה טבעו ומה טיבו? לאיזה נהר אחד יתנקזו כל הפלגים הקטנים.  
מרגע שייווצר קשב פנימה, קשב פשוט, יתחילו להגיע תמונות, תחושות, רגשות (כך על פי גישת ההתמקדות). היו בקבלה טוטלית, מה שבא ברוך הבא. 
בעוד תשומת הלב מופנית פנימה שאלו איזו מילה מופיעה עם כל זה.... חכו, משהו יעלה.

פקחו לאט עיניכם. ובכן מהו הדבר שמונח לפניכם? מה השם שתיתנו לזה, גם אם יהיה זמני יש לו יכולת להשפיע על ההנעה וההנאה. מרגע שנוצר השם, אתם מוכנים לשלב הבא.

אולי תרצו להיות מסוקרנים לקראת השלב הבא...
בינתיים אתם מוזמנים לאתר המרכז לאימון קונפלואנטי





Friday, January 6, 2012

שלל של דייג אחד, מי הדייג?

כן, אתם יודעים על קיומו של "האוצר", שבינתיים נמצא במחשכים. אוצר שהוא רק שלכם ויכול לבוא לידי ביטוי בדרכים כה מגוונות.
אלא מה, ייתכן שעוצמתו והמסה שלו עדיין אינם ניכרים לעין, אינם נחשבים. וזאת, למה? משום שהוא מפוזר ב"בוידם" של מקומות שונים ומשונים בחייכם; אולי כקבצים במחשב, שמורים פה ושם. אולי כדפים מתחת לערמת ספרים, אולי כפתקאות בתוך שקיות .
אולי בתוך מחברות מהסוג שכבר לא מוכרים, או בקלסרים שמזמן העפתם למחסן.
האוצר בתוך מחסן!!!! אוי, כמה זה כואב...

ובכן, זה הזמן. היכרתם במשהו מיוחד שיש לכם לחלוק עם העולם, עם אנשים. הצטיידו ב"חכה" של פירורי האוצר. לדוג, לדוג את היהלומים מתוך מחשכי השכחה, מתוך ערמות האבק. לדוג, זו המשימה. לדוג ולהעלות על פני השטח כדי שהאור יתחיל לסנוור. 
דמיינו פיסת זכוכית קטנה אחת, שקרן אור פוגעת זה. יש נצנוץ קטנטן. כעת אתם אוספים לכם הרבה פיסות כאלה, כבר אי אפשר להתעלם ממסת האור שזה מפיץ. ואפילו כך, לא מסודר ומאורגן, רק קרעים שנוגעים זה בזה, נמצאים ביחד, מאפשרים למשהו גדול יותר להתגלות.

זה השלב: דייג ואיסוף של השלל. הרי מדובר באוצר, לא? 
ברגע שכל החלקים גלויים, נראים, נתפסים, מתחילה להופיע המשמעות.

לכל אחד מכם הדרך המיוחדת למצוא את החומרים שלכם. ובכן, היכן הם נמצאים? היכן?

ברשומה הבאה: מה עושים עם "השלל" אחרי שנתפס?




Saturday, December 17, 2011

אוצרות בפנים


מתי פעם אחרונה באמת ביטאתם את עצמכם? מתי בפעם האחרונה העברתם את מי שאתם החוצה, לעולם?
למה אני שואלת?
אני חווה בעצמי את הכמיהה הזו לחלוק את הלמידות המיוחדות, הכישורים, הסיפורים בדרך חיי.
כן, יש שלב כלשהו בחיים שבו התשוקה מתגברת: לחלוק! לחלוק! להיראות.

לעתים החומרים מחייכם האישיים או המקצועיים נארגים ומתחננים: תנו לנו לצאת!!! הם צועקים "אנחנו במחשכים, רוצים קצת אור...". ובהיותכם מאזינים לקולות האלה, שמעיזים להשמיע את עצמם במשך ש-נ-י-ם לא תוכלו להשתיקם לעד. אולי זה הזמן לכתוב, להעמיד תערוכה, ליצור מנגינה, לאסוף את מה שיש לגלות איזו מהות חדשה יוצאת משם.
אולי אלה סיפורים קצרים, אולי מתכונים מיוחדים מבית סבתא, אולי דרכים לפתרון בעיות בתחום ההתמחות שלכם, אולי צילומים ברגעי חסד. כל זה הוא בבחינת ידע מיוחד, שנמצא רק אצלכם.

שלב ראשון: ההכרה! ההכרה בכך שאתם בעלי האוצר החבוי ואתם מתאווים להוציא אותו מהמסתור ולהתחיל קצת לגלות. האוצר מתגלה= אתם מתגלים.

שלב שני? ברשומה (פוסט) הבאה!

יש לכם אוצר? תנו רמז בתגובתכם...

Tuesday, November 22, 2011

מה דוגר וגם מבשיל ואינו תרנגולת


מי מאיתנו אינו מכיר מצבים שייקראו בפינו "תקיעה". אני מעדיפה את המונח "הולד" במשמעות החזק כך, המתן וכדו'. וזאת למה? משום שאם על פני השטח אין התקדמות, אין פעילות מי יודע מה, זה עשוי להיות סימן לפעילות פנימית, סמויה, דווקא מתחת לפני השטח.

לעיתים, דווקא בתקופה שכזו, והבנתם, אני נמצאת שם כרגע, יש מעין קצב אחר, חדשנויות אינן פורצות כך סתם ומחוללות תנועה בלתי פוסקת. משהו אחר קורה. היצירה הכתובה או כל יצירה אחרת אינה רצה מתוך עצמה, אך בפנים מתחוללות תמורות. מתרחש חיפוש.
החיפוש הזה יכול להיות בשם הרצון להיות יותר מדויקת. החיפוש הזה יכול להיות כדי להבשיל. הבשלה הוא תהליך פנימי. זו עשויה להיות גם דגירה, דגירה על פיתרון, על שינוי, על משהו חדש שרוצה לצאת.
נכון, כשאנו מסתכלים על עגבנייה, נראה בצבע שלה ובדרגת הקושי אם היא בשלה. בשלה לאכילה, אלא מה?
יחד עם זאת אם נחשוב על התפתחות תינוק, פתאום צצה לה תנועה חדשה שהוא עושה. זה איננו פתאומי. הוא הבשיל לתנועה הזו, אם מבחינת חיזוק שרירים, אם מבחינת קשר עין-יד.

אולי תרצו לשאול איך להבחין בין סתם תקיעה לעצירה שהיא הבשלה?
ההבדל נעוץ, בעיני, במה שאנחנו עושים עם הנתונים. הנתונים, במקרה זה, שאין תזוזה. מה עושים עם זה?
התגובה שלנו, ההתייחסות למצב, הפרשנות שאנחנו נותנים או הקישורים שאנחנו עושים בין זה למשהו אחר בחיינו- זה עשוי להפוך אותנו ל"מבשילים".

אולי יעבור ילד, יקטוף תפוז בשל, יקלף אותו כך, עם המיץ על הידיים, ויתענג על הפלחים והבקבוקונים המתפוצצים. כן, התפוז בשל, ראוי! משהו קורה!

Thursday, October 20, 2011

איך הטווח הארוך עושה נפלאות

מי לא מכיר את התחושה שכבר היה בסרט הזה שלו?

מי לא מכיר את האופי החזרתי של מחשבות מסוימות, התלבטויות מסוימות, ספקות מסוימים, דאגות מסוימות... הם באים משום מקום כל פעם מחדש, מטרטרים עד שנמאס. אבל זה לא עוזר. זה יכול להיות משהו אישי, ויכול להיות קשור לעסק שלכם. לרגע יירגע, ושוב...

זה בטווח הקצר. הקונפליקט הזה נמצא כאן ועכשיו, ורב הקושי למצוא פתרון אולטימטיבי.

דמיינו שאפשר לנסח מטרה. מטרה ארוכת טווח. נאמר, לעשר שנים. דמיינו שאתם חושבים איך יהיו חייכם עוד עשר שנים.

לא מספיק לחשוב. שבו וכיתבו. אין מבחן על לשון או תחביר. פשוט שבו וכיתבו.


וזאת למה?

הכתיבה מקדמת את המחשבה אל עולם המציאות. לפחות בצעד אחד. מחשבה בלבד שאין לה ביטוי כלשהו עלולה להתפוגג במהרה, ואז מגיע הרעיון הבא ושוב הבא. הכל נשאר במשפחה של המחשבות במעין לולאה. אין פריצה מהמעגל הזה.

לכן, הכתיבה מוסיפה קצת עוגן, קצת סיכוי. סיכוי למה? למימוש! כן, ממש ממש.


בזמן הכתיבה נוצרת בתוכנו איזו ציפייה לדיוק. הצורך לנסח מה באמת אנחנו רוצים מביא אותנו לבהירות.

מכירים את ההרגשה שמעונן ומעונן ופתאום מתבהר? כן, ככה זה. מתבהר.

נחזור רגע למחשבה הטורדנית, לדילמה שמשגעת לנו את המערכת הפנימית. אחרי שכתבנו את עצמנו עוד עשר שנים, איך יהיו חיינו, הדילמה הנוכחית מתגמדת, מקבלת בהירות, מקבלת הקשר. נוצר כיוון. הכיוון אל הדבר ההוא שנכתב...חיינו עוד עשר שנים.

ברגע הזה שנוצר הכיוון בפנים, יש סיכוי שתבוא תחושה חדשה של איזון. זה כמו שמניחים את הביצים בסיר כדי לבשלן. הן לא יושבות היטב, אך ברגע שנמזוג מים לסיר, הן פתאום מתארגנות עם עצמן.

ככה נרגיש.

יש סיכוי שככה נרגיש.

בינתיים נשמעות בחוץ יללות התנים, נשמעות קרוב מתמיד. אני יודעת שעוד מעט הן ייפסקו או יעברו למקום אחר, כי זה טבען. במקרה הזה אין צורך לחשוב איך אהיה עם זה עוד עשר שנים... ואולי כן?

הצילום המצורף הוא מתוך תערוכה מעניינת בבית העיריה הישן בת"א ברחוב ביאליק. צלמת אמריקאית רובין מור הנציחה את חבריה לכיתה בתיכון בברוקלין ברגע מיוחד בו התלמידים מציגים פיתרון למשוואה הנדסית באמצעות חוטי "סבתא סורגת". את הרעיון הגה המורה ג'ימס מרפי במטרה לסייע לתלמידים להתגבר על קשיים בתרגול מתמטי.

דמיינו את הילדה עוד עשר שנים!!!!!

Wednesday, October 5, 2011

נמל עכשיו

תמונה שווה אלף מילים, מי לא יודע לומר זאת...


ומה עם מילה?


מילה נושאת בחובה תמונות אפשריות רבות. אלף? אלפיים? מה זאת אומרת?


אם אומר "כיפורים", מה זה מעורר בכם? הדמיון עובד... החוויות שנצרבו שולחות איתותים... התמונות באות...



"באותו יום שישי חזר הביתה. השבת הכנסת. איך ידע? התחבורה הציבורית נעלמה מהכביש. נכון, הוא גר ברחוב קטן, נג'ארה, אבל מיד שם לב שעוצמתו של הרעש המונוטוני הולכת ויורדת. אוטו אהב את העובדה שהוא גר ברחוב שקוראים לו נג'ארה... כל כך אהב להגיד נג'ארה, ולא ידע למה. באותו ערב, כשיצא מהיכל הציבעוני של מטי... הצליח צל בין ערביים להתגנב אצלו גם ללב...



קטע מתוך הסיפור "אוטו" בספרי "נמל".



מכירה מיוחדת של ספרי "נמל" .


מחיר 55 ₪ (כולל דמי משלוח!).


לפרטים והזמנה:


0523-392557