Wednesday, February 29, 2012

זרימה

אתם מקבלים רשומה זו במסגרת הסדרה לאימון לכתיבה ממקום אחר.
אלא שהפעם אני רוצה קצת לחרוג ממנהגי ולחבר כאן את רוח הכתיבה לאירוע מיוחד במינו.
הכתיבה, כמו שאתם חשים, היא כתיבה ממקום אחר. כתיבה שמעורב בה רגש רב, תחושות, רוחניות במובן היומיומי. כאשר אנחנו נמצאים בהלך רוח שכזה והכתיבה או היצירה זורמים מאיתנו, אנחנו מצויים בזרימה. זרימה בינינו לבין עצמנו, זרימה  בינינו לבין החומרים שכבר נוצרו או החומרים שעומדים להיוולד. כאילו אנחנו והחומר שוהים במעין יקום קטן וכל תודעתנו נתונה לרגע הזה שזה קורה בערות מיוחדת במינה , ערות של חושים שאינה נוכחת ברגיל.

זו זרימה.
הזרימה נמצאת גם במהלך מפגשי אימון, וברגעים הללו המאמן והמתאמן מצויים במעין "יחד" יוצא דופן, ובלי מאמץ באים פתרונות.

על זרימה באימון ולא רק בו מתקיים בקרוב יום עיון בניהול בעלי יקירי, דר' עודד בן מנחם. 
ביום העיון הוא ירצה על מהות הזרימה, ועידית ג'וס תרצה על אימון לסוכרתיים. (מי שיש לו קרוב עם סכרת או שיש לו בעצמו יודע כמה חשוב הניהול העצמי).
כמו כן, במרחב פתוח יתקיימו מיני סדנאות בכמה נושאים: רנן אהרון יעסוק באימון מנהלים, עודד בן מנחם- אימוני צל למורים, עידית ג'וס- על כלים באימון לסוכרתיים, ואנוכי אעסוק במטאפורות.

הזדמנו זו הנה גם השקה של ערכה חדשה למאמן, אותה יצר עודד בן מנחם: שני ספרים ותקליטור.
מועד יום העיון: 23.3
המקום: "מקום לעניין" בקיבוץ מחניים.
השעות: 0900-1300

עלות כניסה 40 ש"ח
(בבקשה להצטייד בצ'קים או מזומן)

הערכה למאמן תימכר ביום העיון בהוזלה ניכרת.
התקליטור יינתן לכולם במתנה!!!

.כמו כן, יינתנו עמדות לשתי נשים מיוחדות שיציגו וימכרו את ספריהן

ראו עצמכם מוזמנים.

  אשמח לתגובות בצור קשר או בפייסבוק
רחל

Wednesday, February 15, 2012

מסתרי הפירוק וההרכבה

אתם נמצאים כאן כקוראים נאמנים בסדרה "חשוף סוף סוף את האוצר וצא לאור". מדובר בכישרונות שבכם שמחפשים דרך להופיע, בוא לידי ביטוי, להשפיע.
אחר שהראיתם לעצמכם את המכלול- מה יש לכם כנקודת פתיחה, ואחר שדגתם מתוך התבונה את המכנה המשותף, הסוגיה שנמצאת בכתבי היד או ביצירות, ואחר שפרשתם את החלקים וארגנתם אותם בקבוצות....

הגיע הזמן לחשוף את מסתרי הפירוק וההרכבה. המשחק הזה בין פירוק להרכבה. ...

כאשר מופיע הנושא הכללי הסוגיה שמתחת לפני השטח, אנחנו במבט על, רואים משהו עיקרי משותף, זונחים בכוונה את הקצוות שאינם נכנסים להגדרה. מבט העל מעודד אותנו לבחור את ה"מה".
הפירוק, לעומת זאת, מטיל אותנו אל תוך ים הפרטים.  פרט אחרי פרט, חלק אחרי חלק, כל דבר מקבל נוכחות ותשומת לב. 

אנחנו עלולים להיות מוצפים, ואז באה לעזרתנו ההרכבה הבאה, מבט העל החדש, לאחר שהבחנו בפרטים.
ככה זה עובד.

אחר שחילקנו את כתבי היד לקבוצות ויכולנו להבחין במבט רענן ממה מורכב השלם, באה אתנחתא. רגע להרפות מכל זה, להתרחק. ההתרחקות הזו היא סוג של מבט על מסוג אחר. בעצם, איננו עומדים מול החומרים שלנו. הספר או היצירה כבר נוכחים בתוך הראש. אנחנו הולכים עם זה יומם וליל, זה חלק מאיתנו, ממשיך לעבוד בתוכנו גם כשאין אני מתכוונים. העבודה נמשכת במחשך, בצחצוח השיניים, בבית הקפה, רגע לפני התרדמה. הכל ממשיך לעבוד.

ולפתע צץ לו רעיון, מופיעה תמונה.

על כך בהמשך.
צאו לאתנחתא!

בתמונה- מבט על שולחן אחד בשוק הפשפשים ביפו. למה זה מרגיש שלם?


Saturday, January 28, 2012

איפה המוסך הקרוב?


הגעתם לכאן כדי להשתתף בסדרה: להוציא לאור ממקום אחר.

 בואו נתכנס קצת עד כאן: היכרתם בקיומו של האוצר שלכם.  מרגע שניתנה ההכרה בערך, התחלתם לדוג את פיסות האוצר, קטעים כתובים או משהו אחר... להעלות אותם לאוויר העולם, לאסוף אותם ביחד, לתת למסה של הדברים להשפיע עליכם. כן, יש לכם משהו להעביר הלאה.
בשלב הבא פשוט השתהיתם מול זה, נתתם למה שיש שם מקום כדבר אחד שלם וחיכיתם. איזו מילה יוצאת שם, איזו כותרת, נושא, סוגיה. מהו הדבר שיש בידכם?

והנה אנחנו כאן, מצפים בקוצר רוח. מה הלאה?
לתהליך הזה של יצירת השלם יש תנועה למעלה ולמטה. מה הכוונה? לעתים נבקש הכללה, ולעתים נתבונן   פרטים. במקרה שלנו בשלב הזה מגיע תורם של המרכיבים. נקרא להם חלקים.

 למה חלקים? חישבו על מרכיבי הרכב. לא מדובר כבר בחומר  הראשוני ממנו עשויים הצמיגים, או במתכת ממנה עשויים המוטות, אלא במרכיבים עצמם: שילדה, מנוע, גלגלים, ציריות וכדו'. לא שנהייתי מומחית לרכב, אבל הבנה בסיסית נרכשה מהביקורים במוסך, לא???

כך נשב או נעמוד מול החומרים שלנו (אם אלו קבצים, בבקשה להדפיס אותם ולהפכם למשהו מוחשי) ונארגן אותם לחלקי הרכב. גושים גושים נסדר אותם. רצוי על משטח נקי ורחב, שלא תהיינה הסחות דעת. נפרוש הכל ונתחיל לזהות מכנים משותפים, כך שייווצרו מעין קבוצות. לעתים נתלבט, לאיזו קבוצה שייך פריט זה או אחר. 

ניתן לכל קבוצה כזו כותרת.

בכך תם השלב הזה, שמטרתו זיהוי: זיהוי של מרכיבים בתוך המכלול.

טוב, עשינו היכרות עם המרכיבים ונתנו להם שם. מה יוצא לנו מזה?
על כך ברשומה הבאה.

Saturday, January 21, 2012

מהו הדבר? בשקט יופיע השם

הנה, המסה מונחת לפניכם, אמנם בתפזורת אבל נראית לעין. 
אוסף של קטעים, אולי שירים, אולי פיסות יומן, או, לחילופים ציורים, צילומים, תווים של מנגינות שהתהלכו בראשכם, רשמי מסע, אוסף.... הכל מונח, ללא סדר וארגון, אבל בהישג יד.
יופי!!! נעשתה כברת דרך כאן.

ברגע הזה, זה הזמן ליצור מחשבה חדשה, תחושה חדשה כלפי התפזורת. מהו הדבר שבידכם? קטעים- על מה? תווים? מה טעם המוסיקה? אוסף? מה מיוחד בו?

זה הזמן לשאוב חכמה ממקום אחר. היכן המקום האחר? אתם עצמכם, תוככם, ליתר דיוק. זאת, כדי לנסח מהו הרעיון החדש. מהו המכנה המשותף שאינו מובן מאליו? מהו המסר שלכם? מה...מה...מה? מה זה?

הנה כך: שבו מול כל מה שיש. אם מדובר בקבצים, אנא הדפיסו, היו נוכחים מול המילים שעל נייר ממש, שיוכל לבכם להרגיש את הכל ביחד.  שתוכל העין הפנימית לראות את התמונה שעוד לא נוצרה. פשוט שבו בשקט, את הרעשים הטכנולוגיים השאירו בחוץ וגם את כל ההפרעות הצפויות. היו עם החומר כאילו הוא בן הזוג האולטימטיבי, ואתם לומדים אותו דרך הגוף. היו עם ה"מה", רק אתם. 
כבו הכל, אין צורך בתקשורת המונים וגם לא בתקשורת סלולרית. כעת התקשורת היחידה תתרחש עם החכמה שקיימת בכם לא רק מרגע היוולדכם, אלא שהיא מקבל השראה מהקודמים לה. הסביבה, השורשים... כל אלה הותירו בכם רישומם, וכעת הכל מגוייס: מהו החומר המונח לפניכם? מה טבעו ומה טיבו? לאיזה נהר אחד יתנקזו כל הפלגים הקטנים.  
מרגע שייווצר קשב פנימה, קשב פשוט, יתחילו להגיע תמונות, תחושות, רגשות (כך על פי גישת ההתמקדות). היו בקבלה טוטלית, מה שבא ברוך הבא. 
בעוד תשומת הלב מופנית פנימה שאלו איזו מילה מופיעה עם כל זה.... חכו, משהו יעלה.

פקחו לאט עיניכם. ובכן מהו הדבר שמונח לפניכם? מה השם שתיתנו לזה, גם אם יהיה זמני יש לו יכולת להשפיע על ההנעה וההנאה. מרגע שנוצר השם, אתם מוכנים לשלב הבא.

אולי תרצו להיות מסוקרנים לקראת השלב הבא...
בינתיים אתם מוזמנים לאתר המרכז לאימון קונפלואנטי





Friday, January 6, 2012

שלל של דייג אחד, מי הדייג?

כן, אתם יודעים על קיומו של "האוצר", שבינתיים נמצא במחשכים. אוצר שהוא רק שלכם ויכול לבוא לידי ביטוי בדרכים כה מגוונות.
אלא מה, ייתכן שעוצמתו והמסה שלו עדיין אינם ניכרים לעין, אינם נחשבים. וזאת, למה? משום שהוא מפוזר ב"בוידם" של מקומות שונים ומשונים בחייכם; אולי כקבצים במחשב, שמורים פה ושם. אולי כדפים מתחת לערמת ספרים, אולי כפתקאות בתוך שקיות .
אולי בתוך מחברות מהסוג שכבר לא מוכרים, או בקלסרים שמזמן העפתם למחסן.
האוצר בתוך מחסן!!!! אוי, כמה זה כואב...

ובכן, זה הזמן. היכרתם במשהו מיוחד שיש לכם לחלוק עם העולם, עם אנשים. הצטיידו ב"חכה" של פירורי האוצר. לדוג, לדוג את היהלומים מתוך מחשכי השכחה, מתוך ערמות האבק. לדוג, זו המשימה. לדוג ולהעלות על פני השטח כדי שהאור יתחיל לסנוור. 
דמיינו פיסת זכוכית קטנה אחת, שקרן אור פוגעת זה. יש נצנוץ קטנטן. כעת אתם אוספים לכם הרבה פיסות כאלה, כבר אי אפשר להתעלם ממסת האור שזה מפיץ. ואפילו כך, לא מסודר ומאורגן, רק קרעים שנוגעים זה בזה, נמצאים ביחד, מאפשרים למשהו גדול יותר להתגלות.

זה השלב: דייג ואיסוף של השלל. הרי מדובר באוצר, לא? 
ברגע שכל החלקים גלויים, נראים, נתפסים, מתחילה להופיע המשמעות.

לכל אחד מכם הדרך המיוחדת למצוא את החומרים שלכם. ובכן, היכן הם נמצאים? היכן?

ברשומה הבאה: מה עושים עם "השלל" אחרי שנתפס?




Saturday, December 17, 2011

אוצרות בפנים


מתי פעם אחרונה באמת ביטאתם את עצמכם? מתי בפעם האחרונה העברתם את מי שאתם החוצה, לעולם?
למה אני שואלת?
אני חווה בעצמי את הכמיהה הזו לחלוק את הלמידות המיוחדות, הכישורים, הסיפורים בדרך חיי.
כן, יש שלב כלשהו בחיים שבו התשוקה מתגברת: לחלוק! לחלוק! להיראות.

לעתים החומרים מחייכם האישיים או המקצועיים נארגים ומתחננים: תנו לנו לצאת!!! הם צועקים "אנחנו במחשכים, רוצים קצת אור...". ובהיותכם מאזינים לקולות האלה, שמעיזים להשמיע את עצמם במשך ש-נ-י-ם לא תוכלו להשתיקם לעד. אולי זה הזמן לכתוב, להעמיד תערוכה, ליצור מנגינה, לאסוף את מה שיש לגלות איזו מהות חדשה יוצאת משם.
אולי אלה סיפורים קצרים, אולי מתכונים מיוחדים מבית סבתא, אולי דרכים לפתרון בעיות בתחום ההתמחות שלכם, אולי צילומים ברגעי חסד. כל זה הוא בבחינת ידע מיוחד, שנמצא רק אצלכם.

שלב ראשון: ההכרה! ההכרה בכך שאתם בעלי האוצר החבוי ואתם מתאווים להוציא אותו מהמסתור ולהתחיל קצת לגלות. האוצר מתגלה= אתם מתגלים.

שלב שני? ברשומה (פוסט) הבאה!

יש לכם אוצר? תנו רמז בתגובתכם...

Tuesday, November 22, 2011

מה דוגר וגם מבשיל ואינו תרנגולת


מי מאיתנו אינו מכיר מצבים שייקראו בפינו "תקיעה". אני מעדיפה את המונח "הולד" במשמעות החזק כך, המתן וכדו'. וזאת למה? משום שאם על פני השטח אין התקדמות, אין פעילות מי יודע מה, זה עשוי להיות סימן לפעילות פנימית, סמויה, דווקא מתחת לפני השטח.

לעיתים, דווקא בתקופה שכזו, והבנתם, אני נמצאת שם כרגע, יש מעין קצב אחר, חדשנויות אינן פורצות כך סתם ומחוללות תנועה בלתי פוסקת. משהו אחר קורה. היצירה הכתובה או כל יצירה אחרת אינה רצה מתוך עצמה, אך בפנים מתחוללות תמורות. מתרחש חיפוש.
החיפוש הזה יכול להיות בשם הרצון להיות יותר מדויקת. החיפוש הזה יכול להיות כדי להבשיל. הבשלה הוא תהליך פנימי. זו עשויה להיות גם דגירה, דגירה על פיתרון, על שינוי, על משהו חדש שרוצה לצאת.
נכון, כשאנו מסתכלים על עגבנייה, נראה בצבע שלה ובדרגת הקושי אם היא בשלה. בשלה לאכילה, אלא מה?
יחד עם זאת אם נחשוב על התפתחות תינוק, פתאום צצה לה תנועה חדשה שהוא עושה. זה איננו פתאומי. הוא הבשיל לתנועה הזו, אם מבחינת חיזוק שרירים, אם מבחינת קשר עין-יד.

אולי תרצו לשאול איך להבחין בין סתם תקיעה לעצירה שהיא הבשלה?
ההבדל נעוץ, בעיני, במה שאנחנו עושים עם הנתונים. הנתונים, במקרה זה, שאין תזוזה. מה עושים עם זה?
התגובה שלנו, ההתייחסות למצב, הפרשנות שאנחנו נותנים או הקישורים שאנחנו עושים בין זה למשהו אחר בחיינו- זה עשוי להפוך אותנו ל"מבשילים".

אולי יעבור ילד, יקטוף תפוז בשל, יקלף אותו כך, עם המיץ על הידיים, ויתענג על הפלחים והבקבוקונים המתפוצצים. כן, התפוז בשל, ראוי! משהו קורה!