מכתב ממקום אחר

מי מאיתנו לא נזקק לפחות פעם בחייו לכתוב מכתב לאדם קרוב- בן הזוג, פרטנר בעבודה, מנהל, אחות...

מסתבר, שכתיבת מכתב לאדם, שרגשותינו כלפיו גואים, היא דרך להסדיר משהו בתוכנו ואף להסדיר מערכת יחסים. כתיבה מאפשרת כנות בלי להסתכן בתגובה מיידית. המחשבות רצות והמילים נערמות.

אלא מה, המסרים שיוצאים תחת ידנו, לעיתים, מבולבלים. לעיתים, מה שעולה ברמה המיידית אינו מבטא את העומק של המחשבה או של הרגש.

בשלב הראשון, כדאי לכתוב. פשוט לכתוב! לתת למחשבות לזרום החוצה.

בשלב השני כדאי לארגן את המסר, שהנמען יקלוט ויבין.

ברצוני להציע שלב נוסף:

להיכנס לתוכנו פנימה ולראות מה עוד עולה. רגש? דימוי? לתת לזה מקום. כך אנו מגייסים למשימה את הלא מודע, ותוצר הכתיבה שלנו הופך ליהלום יקר.

לתגובות אתם מוזמנים לפייסבוק.

מילים שבאות מתוך השתיקה

שתיקה. שתיקה יפה לחכמים, כך נאמר.

אך לא מדובר בשתיקה מודעת ומכוונת, אלא במשהו עצום ורב-הדרכים היצירתיות בהן אנו יודעים להשתיק קולות מתוכנו. זה לא שאין לנו מילים, אך מה שבא ממרכז הגוף- אין לו בדיוק את התחביר הרגיל, המשפטים שקל לנו להבין. מין כמיהה, חוסר שקט, שפה של רחשים שאין להם מילים, בינתיים. מה שג'נדלין, שגילה את הפוקוסינג, כינה בשם "פלט סנס".

בעוד אנחנו ללא מילים אך חשים בגוף את המצבור הזה יושב שם ומכביד, מתהווה לה חוויה של ריק. כאילו אין שם כלום, וזה כואב!

מה עושים עם זה???
ברגיל, מי מאיתנו לא מכיר את הצעידה המהירה אל המקרר ואת צליל פתיחת הדלת. מרגע שנטלנו דבר מה לפינו, משהו נרגע, לרגע, כן, לרגע. יש מי שיקרא לזה אכילה רגשית.
ואסטרטגיות נוספות באמתחתנו, כמו לפתוח טלויזיה בערוץ שאינו מצריך מאיתנו מאמץ. היו זמנים שקראתי לזה "לנקות את הראש", ובעצם, להשתיק את הלב. והתחבולות רבות ומשונות. כי את הריק הזה קשה לשאת.
ההמיה הפנימית של הלב רוצה לבוא לידי ביטוי, ומה שנותר הוא לעשות את ההמרה; לבטא את הכאוס הספונטני, ובהדרגה לעבור משפה של תחושות לשפה של תקשורת. לצאת ראש בראש עם הבור הזה, לתת לו שם, לתת לו מילים, שיצא כבר לאוויר העולם, שהכמיהה תיוולד.

מרגע שזה נולד, ראה זה פלא, נתמלאנו. דווקא משיצא , רווח לנו. מה שבפנים יצא החוצה, קיבל הכרה, וזהו!!!