שמעתי הרצאה. שום דבר לא התחדש שם. הכל כבר ידוע. ובכל זאת רשמתי לי הערות. רשמתי משפטים. ההרצאה הזו, שתכניה ידועים לי היטב, הועברה בשפה השלווה.
קוראים לה שפה שלווה, ובמקום אחר שפה ללא אלימות. ובאלימות- אין הכוונה להשתלחות, להעלבה או קללה, אלא למשהו יותר עדין. המילים- כאילו הן באות ממקור אחר. אותו התוכן אך המילים אחרות. דמיינו את ההבדל בין "חייב" ל"אפשר". חייב- יש בה נימה של כפייה אפילו אם הכוונה נכונה. אפשר- מאפשרת יותר בחירה.
חישבו על ההבדל בין להזמין לעשייה לבין לבקש לעשות. "אני מבקש ממך לעשות את זה...או...אני מזמין אותך לעשות את זה..."
לעיתים, זו לא המילה עצמה. מה רע ב"לבקש"? אלא, שההקשר של המילה יוצר נימה עם תביעה. בשפה השלווה קשה לסרב, כי המילים עטופות ברחשי לב, הן אינן באות לבד. האווירה, שנוצרת בשפה השלווה, פותחת, נותנת בחירה, מכירה בזכותו של האחר ובקיומו הנפרד. כאשר אנחנו משתמשים בשפה השלווה, זו בשום אופן אינה מניפולציה, אלא דרך תקשורת.
ככל שנשתמש בעובדות ונימנע מפרשנות, שלעיתים מתעוררת בנו באופן אוטומטי, תהיה שם יותר שלווה, פחות התנגדות. יחד עם זאת, עובדות הן קרות, ואם אנו נוקטים גם בשפת הרגש, הרי השלמנו את שני חצאי השלם. המסר מתרכך.
כאשר אנחנו נוקטים בשפה שלווה, הסיכוי להשפיע גדל לאין ערוך. עומד לפנינו אדם, שגם הוא, כמונו, בעל מאוויים ודחפים ורגשות ושאר עניינים אנושיים. אדם זה, כמונו, יוכל להתעטף גם הוא בתקשורת שלווה.
אני מודה, לא קל ולא מובן מאליו לנקוט בשפה הזו. יחד עם זאת זהו שריר, אפשר לחזקו, לתת לו מקום להתפתח. שריר מופלא, לא?
קוראים לה שפה שלווה, ובמקום אחר שפה ללא אלימות. ובאלימות- אין הכוונה להשתלחות, להעלבה או קללה, אלא למשהו יותר עדין. המילים- כאילו הן באות ממקור אחר. אותו התוכן אך המילים אחרות. דמיינו את ההבדל בין "חייב" ל"אפשר". חייב- יש בה נימה של כפייה אפילו אם הכוונה נכונה. אפשר- מאפשרת יותר בחירה.
חישבו על ההבדל בין להזמין לעשייה לבין לבקש לעשות. "אני מבקש ממך לעשות את זה...או...אני מזמין אותך לעשות את זה..."
לעיתים, זו לא המילה עצמה. מה רע ב"לבקש"? אלא, שההקשר של המילה יוצר נימה עם תביעה. בשפה השלווה קשה לסרב, כי המילים עטופות ברחשי לב, הן אינן באות לבד. האווירה, שנוצרת בשפה השלווה, פותחת, נותנת בחירה, מכירה בזכותו של האחר ובקיומו הנפרד. כאשר אנחנו משתמשים בשפה השלווה, זו בשום אופן אינה מניפולציה, אלא דרך תקשורת.
ככל שנשתמש בעובדות ונימנע מפרשנות, שלעיתים מתעוררת בנו באופן אוטומטי, תהיה שם יותר שלווה, פחות התנגדות. יחד עם זאת, עובדות הן קרות, ואם אנו נוקטים גם בשפת הרגש, הרי השלמנו את שני חצאי השלם. המסר מתרכך.
כאשר אנחנו נוקטים בשפה שלווה, הסיכוי להשפיע גדל לאין ערוך. עומד לפנינו אדם, שגם הוא, כמונו, בעל מאוויים ודחפים ורגשות ושאר עניינים אנושיים. אדם זה, כמונו, יוכל להתעטף גם הוא בתקשורת שלווה.
אני מודה, לא קל ולא מובן מאליו לנקוט בשפה הזו. יחד עם זאת זהו שריר, אפשר לחזקו, לתת לו מקום להתפתח. שריר מופלא, לא?
באילו הקשרים בחייכם תרצו את השפה השלווה? איפה לא? איך הייתם רוצים ללמוד אותה?
No comments:
Post a Comment