הגשם שירד עלינו בסוף אפריל, מפתיע בעוצמתו ובעיתויו, בצירוף בלי סוף מאמרים אליהם אני נחשפת בעניין ההגשמה, עוררו תהייה לגבי הצירוף הזה.
הגשם הוא פוטנציאל של אדי מים שהבשילו לטיפות מספיק כבדות שירדו מטה. ההגשמה גם היא פוטנציאל שמבשיל הלכה למעשה, ומעניין רוחני או דמיוני הופך למציאות. איך בכך שום פסול, להיפך. מוטב שתהיה מטרה מעבר לתפקוד היומיומי, מעבר לעמדת התגובה, תגובה לתביעות, תגובה לאירועים. כשיש מטרה אפשר להוסיף על התגובתיות גם את היוזמה והכוונה. ראייה עתידית כלשהו מנתבת במודע וגם לא במודע.
יחד עם זאת, כאשר אנחנו נתקלים ברעיון מגושם, אוביקט מגושם, אנחנו יודעים שיש שם משהו יותר מדי.
הביטויים השונים של הגשם הזה מלמדים, כי אמנם יש ערך מוסף להגשמה של משהו, רעיון, מטרה, חלום. יחד עם זאת, החתירה המוגזמת לשם עלולה להפוך אותנו למגושמים, לא מבחינים בדרך, מתעלמים ממה שמציע הרגע, לא שמים לב לעונת הפריחה או לרגעים של גדילה אצל הסובבים אותנו.
וכרגע זה אומר להקשיב לגשם הזה של סוף אפריל, לשים לב להפוגות, לראות את הבריכות הקטנות ולהודות. להודות על היותנו אדם, מגשימים זאת ביומיום , מגשימים ולא מגושמים.
