letting go

letting go.

זה השלב שלאחר הכל.

זיהינו את האוצר שלנו

הארנו אותו, הערנו אותו מתרדמתו...

נתנו לו מקום בחיינו, הכרה והוקרה

אספנו אותו כך שתיראה כל המסה כולה, חלקים של ספר, חלקים של תערוכה וכל מעשה המרכבה של יצירה.

ארגנו אותו ביחידות כך שנדע ממה האוצר הזה מורכב, כך שניתן לעכלו.

בדרך באו יצורים, ישבו לנו על הכתף ולחשו לנו לעצור, אך הצטיידנו מולם היטב, והם לא יעצרו אותנו

בדרך להבאתו אל העולם!

הבאנו את החומר המוגמר והמאורגן לידי הוצאתו לאור, אם ע"י חיפוש הוצאה לאור, גוף או מקום שיעשו את המלאכה עבורנו אם ע"י הוצאה עצמית, וזה אוצר היכרות עם מורכבות התהליך: עריכה לשונית, גרפיקה, הדפסה, הפצה.

כאן מגיע תורו של השיווק. מה יש בידינו? מי עשוי להיות מעוניין? עם מי ניפגש? למי נשלח מכתב? איך נגיע?

והפרסום- הערוצים שישמשו אותנו, מפגשים עם אנשים? להגיע לתקשורת המונים? לתת הרצאה, טעימה? ועוד ועוד.

ולאחר מכן?

 הנה מגיע letting go

להרפות, להיפרד. יצא לאור, הוא כבר של אחרים, לא רק שלנו. הוא שייך לעולם (הוא? היא?...)

זהו המעבר, האתנחתא, שמפנה בתוכנו מקום, לפני שנרוץ לדבר הבא. זמן מה של בין לבין, אין שם משהו מוגדר, הדברים מטושטשים, חוויה של ריק מסוים.

ברגע הזה, מסתבר, מתקיימת נוכחות, אין מחשבות או דהירה אל היעד. נוכחות שמפנה מקום.

זו רשומה אחרונה של הסדרה  "לגלות את האוצרות שבתוכנו ולהביאם לעולם" (שם ארוך...).

וברגע הזה אשמח לתגובות, מחשבות, תהיות, אמירות, כל אמירה תתקבל.

קשר ייולד.

שלכם, רחל
אשמח לתגובות
האם אתם שם, קוראים?
מה מגיע אל ליבכם? מה לא?

על שום מה הקולות האלה?

הקולות של  הפסח, שהמוטיב החוזר בהם "על שום מה"... בהחלט קשורים לקולות אחרים, עמומים יותר, בעלי אופי חזרתי וטורדני.   יש מי שיקרא להם "שדונים", יש מי שיתמודד איתם ע"י הפיכתם לצבא של קרקס.

אני רוצה להציע כאן משהו אחר. חלק גדול מהכתיבה או היצירה מאחורינו (גם אם לא...נניח שכן...)

נראה, שיש תפקיד להתקפה העצמית הזו שנוחתת במעוננו מדי פעם: מי צריך את זה, מי יעריך את זה, מי בכלל ירצה לקרוא..

אז מה התפקיד של "התזמורת" היוונית הזו?

החדשות הן: לא משנה מה התפקיד. יש לזה תפקיד.

ומה שנותר הוא להכיר בכך, להכיר בקיומם של הקולות המעכבים,

להכיר בחלק בנו שפועל כמו חייל בצבא סדיר מקצועני: כל פעם שרק מופיעה יוזמה חדשה, אפילו הקצה של היוזמה, הם נקראים למסדר מופעים מצוחצחים כאילו באו כרגע מהאפסנאות.

להכיר בחלק בנו שיש לו הרגל לנסות ולהילחם בחלק אחר בנו.

פשוט להכיר בכך מבפנים. כן אני מכירה אתכם, כבר שמעתי אתכם לא פעם, ולעיתים, כאשר אני שוכחת, אני אפילו מאמינה לכם כאילו זו הפעם הראשונה.

פשוט להכיר בכך מבפנים, עם הלב, לחוש קצת חמלה לקולות האלה.

תחשבו רגע, הם מפגינים עקביות, לא? נחישות, לא? נמרצות, לא?הם מתרגלים זאת עלינו שוב ושוב ואינם מתעייפים, לא? קצת חמלה, זה הכל.

ברגע הזה שנכיר בהם, נרגיש קצת חמלה, ראו זה פלא, הם ישתתקו, יפנו מקום.

ויחזור השקט אל מעוננו. לזמן מה, תודה לאל, לא לצמיתות. יש להם תפקיד חסוי, אמרנו.

ונמשיך את הכתיבה תוך אמונה שיש לכך תכלית, יש מי שיכיר, יש מי שירצה לקרוא, יש לנו את ה"על שום מה..." בלי צל של ספק.

ומה הלאה?

על כך ברשומה הבאה, שתבוא עלינו לטובה.  יציאת מצרים קצת השפיעה...