הקולות של הפסח, שהמוטיב החוזר בהם "על שום מה"... בהחלט קשורים לקולות אחרים, עמומים יותר, בעלי אופי חזרתי וטורדני. יש מי שיקרא להם "שדונים", יש מי שיתמודד איתם ע"י הפיכתם לצבא של קרקס.
אני רוצה להציע כאן משהו אחר. חלק גדול מהכתיבה או היצירה מאחורינו (גם אם לא...נניח שכן...)
נראה, שיש תפקיד להתקפה העצמית הזו שנוחתת במעוננו מדי פעם: מי צריך את זה, מי יעריך את זה, מי בכלל ירצה לקרוא..
אז מה התפקיד של "התזמורת" היוונית הזו?
החדשות הן: לא משנה מה התפקיד. יש לזה תפקיד.
ומה שנותר הוא להכיר בכך, להכיר בקיומם של הקולות המעכבים,
להכיר בחלק בנו שפועל כמו חייל בצבא סדיר מקצועני: כל פעם שרק מופיעה יוזמה חדשה, אפילו הקצה של היוזמה, הם נקראים למסדר מופעים מצוחצחים כאילו באו כרגע מהאפסנאות.
להכיר בחלק בנו שיש לו הרגל לנסות ולהילחם בחלק אחר בנו.
פשוט להכיר בכך מבפנים. כן אני מכירה אתכם, כבר שמעתי אתכם לא פעם, ולעיתים, כאשר אני שוכחת, אני אפילו מאמינה לכם כאילו זו הפעם הראשונה.
פשוט להכיר בכך מבפנים, עם הלב, לחוש קצת חמלה לקולות האלה.
ברגע הזה שנכיר בהם, נרגיש קצת חמלה, ראו זה פלא, הם ישתתקו, יפנו מקום.
ויחזור השקט אל מעוננו. לזמן מה, תודה לאל, לא לצמיתות. יש להם תפקיד חסוי, אמרנו.
ונמשיך את הכתיבה תוך אמונה שיש לכך תכלית, יש מי שיכיר, יש מי שירצה לקרוא, יש לנו את ה"על שום מה..." בלי צל של ספק.
ומה הלאה?
על כך ברשומה הבאה, שתבוא עלינו לטובה. יציאת מצרים קצת השפיעה...
No comments:
Post a Comment