הנה אני אחרי יום העיון
.חוזרת אל אוצרות שבפנים, אוצרות שבחוץ, ומבינה מחדש כמה חשובה הזרימה בין הבפנים לבחוץ
עמיתה יקרה, שהוציאה לאחרונה ספר מפתיע חדש בשם "כמו שזרקנו את ריפקה" (רוצו לקרוא, צחוק ועצב מתערבבים בהרבה הומור) כתבה לי תודה בזו הלשון:
"תודה לרחל שסידרה לי את הראש"
הייתי רוצה להיות "מסדרת ראש" ממש, כמו ספרית...
אלא מה?
כל העניין להכיר בערכם של חומרים מקוריים. יש לכם חומרים שלכם?
אחרי שהכרתם בהם והתייחסתם אליהם כאוצר, מתחיל תהליך, שמתחולל בו שיח קולני בין הבפנים לבחוץ.
וקולני, למה? מה קרה? מישהו צועק פה?
לא! אבל קולות חמקמקים עלולים להסית אותנו מהדרך הם לא בהכרח צורחים, אפילו לוחשים, אבל הלחש הזה רועם כמו תותח ומשתק:
מה, בין כה וכה מי יקרא?
מה, ממתי אני יודע לכתוב?
איך זה בכלל יגיע למישהו?
את מי זה יעניין חוץ ממני ואולי הדודה שלי...
וכך הלאה...
אם לא ניכנס ברצינות למערכת יחסים עם הקולות, שלא ברור מקורם, בפנים או בחוץ, מהר מאד נמצא את עצמנו דוחים, מוותרים, מבטלים.
במקום זה, נוכל ליצור קשרי גומלין נדיבים,עשירים, מקדמים, ומספקים. הקולות האלה- כבודם במקומם מונח, אבל לא במקומותינו.
- התמודדנו איתם- הדרך נעשית זורמת, כאילו אנחנו שטים על מים, שבין כה וכה זורמים, ואנחנו רק רוכבים על הגל באותו כיוון. נ ה נ י ם!
אם כך, מהי מערכת היחסים הזו?
על כך ברשומה הבאה
אלא אם כן יש לכם משהו לומר בנידון.
רחל
No comments:
Post a Comment