טקסטים לרוב בצל האוהל

ביקור אחד בעין בוחנת ועם מצלמה במאהל רוטשילד, ומגיעה תחושת המכה בבטן. האוהלים הם טקסט. הפוסטרים על העצים הם טקסט. פינות הדיון והשיח עם כיסאות מאולתרים הם טקסט. הניקיון המפתיע!!!! הוא טקסט. הספות הישנות הם טקסט. והאנשים הרבים העוברים שם, נעצרים... הם חלק מהטקסט. נכתב פה סיפור בהמשכים, עלילה מתחילה להתחבר, אך הפרק הבא אינו ידוע.

המשפטים הכתובים שם, פנינה יצירתית. איך הטקסט המילולי נהיה שם כל כך יצירתי?

כשהרגש מעורב, משהו בבטן רוחש

דפיקות לב ותחושה של אש.

נולד פוסטר!

כשנוגעים זה בזה יחדיו

דומים ושונים בחודש אב

נולד זהב!

כך הרגשתי, משוטטת עם המצלמה...

והנה כמה פנינים תוצרת רוטשילד, ראוי להנצחה:

המדינה סובלת מהפרעות קשב וריכוזיות

תפקיד המחנך להיות מובן

לא מובן מאליו

למה מחירי המזון עולים?

אנחנו יכולים להגיע לירח אבל לא לגדל עגבניות?

לביבי שלי 3 דירות

3 דירות לביבי שלי

לולא היו לו 3 דירות

אולי היתה לי דירה משלי

לכו לשם לחוות עוצמה

מה שנאמר, מה שלא נאמר

מה שני אלה אומרים זה לזה? בעצם, מה היא בדיוק אומרת לו? למה הוא מרכין את ראשו?

את הפסל הזה צילמתי בפארק הפסלים בנורבגיה. עבודת חיים ענקית של ויגלנד.

שתי דמויות. כל כך ברור. ובכל זאת, החלק הנסתר הוא המסקרן.

כך גם בכתיבה. אנחנו כותבים, המילה ברורה, המשפט ברור. ובכל זאת, עשוי להיות בצירופים המסוימים של המשפטים לקטע שלם רובד נסתר. כמו שכבת רקמה הנמצאת למתחת לשכבה הגלויה.

הדמויות בפסל מדברות אלינו בשפה לא ברורה. כך גם הטקסט השלם. המשמעות הנוספת שמסתתרת עושה את החיבור לנפש. הראש מבין את המילים, מבין את הפשר. ובכל זאת, היצירה השלמה, הטקסט כולו, מעבירים משהו נוסף, גם אם לא נהיה מודעים לכך. זה פשוט נמצא שם.

השאלה: האם אנחנו, הכותבים, שמים לב לכך, מרגישים בדבר?

ואם נרצה לדעת מה עלה שם? פשוט נעצום עיניים אל מול הקריאה, נשים לב מה היא מעלה.

אולי נוכל לרתום את המהות הזאת לטובת לטובת מטרת הכתיבה? בהחלט כן. אפשר ללכת מכאן לחשיבה השיווקית. השיווק הוא תורה בפני עצמה שחותרת להשתמש בכל מה שיש, גלוי וסמוי.

אולי לנוכל לרתום את המהות הזאת לטובת העברה של מסר, שנמצא בלב הטקסט ובשורשיו?

אם כן, עלינו לשבת בשקט, להתבונן פנימה, לגלות מה בעצם אנחנו רוצים. כאשר הידיעה הזאת תופסת את כל הגוף, אין ספק שזה יחלחל אל בין השורות, נרצה או לא נרצה.

יחד עם זאת, הסתייגות קלה. כאשר אנחנו ברצף של כתיבה, המילים באות, לעיתים, מעצמן, וגם אם תכננו היטב את המבנה, יש לטקסט מעין אורח חיים משל עצמו, שאינו תלוי בו. לעיתים, מתהווה של משמעות שלא תכננו. זה פשוט נוצר, כמו פסל, מתוך העבודה.

איך נדע?

פשוט נעצום עיניים אל מול הטקסט. משהו יעלה. אולי שתי דמויות שאומרות סוד...

לעוף עם המילים כמו ספירלה

הנה תמונה שבוודאי מוכרת לכל מי שעיניו גם בשמיים:
ציפורים נוסקות מעלה מעלה באמצעות אוויר חם . הן חגות במעגלים הולכים ומתרחבים בספירלה אנכית, שנקראת טרמיקה. הן מגיעות בסופו של דבר לאוויר קר ומתחילות בגלישה לכיוון הרצוי.

דמיינו לעצמכם, שהטקסט שאתם כותבים נכתב על פי חוקי הטרמיקה.אתם מתחילים במעגלים קטנים. כן, מעגלים, לא קו אנכי. בכל מעגל אתם מגיעים לנקודה גבוהה יותר, עם יותר ידע. אתם חושפים את המסר שלכם בהדרגה, בונים את הטרמיקה הייחודית שלכם.

ולא רק זאת! כל מעגל מכיל את המעגלים האחרים שמתחתיו. כל התקדמות אנכית מכילה רמזים לידע שכבר נוצר במשפטים הקודמים.

מה השאלה הבאה? איך זה אפשרי?

מבנה השפה הוא כה מתוחכם ועשיר! כמו שהציפורים חשות את הטרמיקה בגופן, כך אתם תוכלו לחוש את הטקסט ואת הדאייה למעלה. הנה משהו שטבעי לכם: די בכך שתשתמשו ב"הוא" ותרמזו על משהו שעלה קודם לכן. די בכך שתתחילו ב"לעומת זאת", ובכך תאספו את המעגל הקודם. "זאת"- משהו שצוין קודם לכן, ואתם נושאים עולמות ונוסקים למעלה.

דרכים רבות לאיסוף הרמזים והנעתם אל עבר הגלישה. אם רק תוכלו לראות בטקסט תנועה שלכם אל עבר חוסר המאמץ. .. כאשר הקורא מגיע אל האוויר הקר, הוא מתחיל לגלוש פנימה, אל ההבנה בתוכו. ההבנה הזו כל כך מרגיעה...ועד שלא תגיעו אליה לא תחדלו לדאות למעלה, או, לחילופין, כאשר תתעייפו, תעזבו את הגזרה לטובת מקום אחר.

תחושת התנועה של הטקסט היא הספירלה ותפקידכם בלהקה לאסוף את הרמזים הלאה לעבר הבנת המסר בעצמותיכם.

כיצד אתם מניעים את הטקסט שלכם באתר? כיצד אתם דואים, ומה זה בשבילכם שיש גלישה???

בעקבות החול

האם זה אפשרי לדמיין את עצמך הולך לים, לשפת הים?. הנך על שפת הים, לא ממש בקו המים, אבל יותר פנימה. עקבות בחול. אפשר לראות בחול עקבות של מישהו אחר. זה הזמן להיזכר בעצמך, בילדות שלך. ממש מסקרן ללכת על העקבות ובעקבותיהן. כל כך מסקרן לראות לאן הן יובילו...

כך בכתיבה. אנחנו משאירים עקבות. כן, מפתחים עניין כזה או אחר, ונכנסים לעניין נוסף. אך בדרך נשארות עקבות אל הכוונה האמיתית. למסר המרכזי.

אם זו ספרות, המסר לא יעבור ישירות וכל האומנות היא לתת במה לעקבות האלה. לעיתים העלילה מסתובבת כמו ללא תכלית והאירועים מתתרחשים סחור סחור, ובכל זאת אנחנו הקוראים הולכים שבי, פשוט ממשיכים, כי העקבות נשתלו ואנחנו צמאים לפענוח.

אך לא בספרות עסקינן. עקבות יש בכל מקום. גם בכתיבה עניינית לצורך מאמר באתר האינטרנט שלכם,לדוגמה, העקבות בטקסט הם פורצי הדרך עבור הקורא. אם איך דרך שאנחנו נמשכים בה, נעזוב את הטקסט, כך סתם. המסר של הכותב - רצוי שיעבור בצורה יותר מפורשת וגלויה אך בנתיב מתוכנן היטב. העקבות הן עולם בפני עצמו, ומה שנותר הוא להתמסר לחול החם ולהסתקרן מה יתגלה...

הלכנו לאיבוד!

תארו לעצמכם שהלכנו לאיבוד בדרך.

נכון, יש מי שאוהבים ללכת קצת לאיבוד בדרכים, להיות בחיפוש אקראי, ליהנות מעצם היותנו שם, לא יודעים. אלה- כבודם במקומם מונח.

תארו לעצמכם שהלכנו לאיבוד במצב שלא תכננו ללכת לאיבוד. כיצד נחזור אל הדרך? כיצד נתקדם?

המטרה היא שם המשחק. כאשר המטרה ברורה, בהחלט אפשר לגייס ידע, עזרה, עזרים, מפות כדי לנתב עצמנו מחדש. כן, אל המטרה!

בואו ניקח זאת אל הקריאה:מה הפואנטה?

אנחנו שואלים, לעיתים, את השאלה הזו, כאשר אנחנו קוראים וקוראים ולא קולטים מה העניין. מה "כוונת המשורר".

אנחנו קוראים וקוראים ומאבדים מהר את הרצף, אפילו שוכחים באופן מיידי.

כל כך חשובה הפואנטה!

במקרה זה, הכוונה לרעיוןמכזי, למסר, למשהו שמוביל את החשיבה צעד צעד. הרעיון המרכזי הוא כמו מגדלור, הוא המטרה, בעצם

בואו ניקח זאת אל הכתיבה.
כאשר אנחנו רוצים לכתוב דבר מה, מאמר לאתר האינטרנט שלנו, כתבה בעיתון מקומי, כל כתיבה אחרת, נשאל אותה שאלה: מה המטרה.

התשובה מולידה את הרעיון המרכזי.

מן הרגע הזה בין לילה נסללה הדרך שחיפשנו, ולא נותר אלא לצעוד בה בביטחון.

רחל בן מנחם

מאמנת לכתיבה משפיעה

התגשמות

הגשם שירד עלינו בסוף אפריל, מפתיע בעוצמתו ובעיתויו, בצירוף בלי סוף מאמרים אליהם אני נחשפת בעניין ההגשמה, עוררו תהייה לגבי הצירוף הזה.

הגשם הוא פוטנציאל של אדי מים שהבשילו לטיפות מספיק כבדות שירדו מטה. ההגשמה גם היא פוטנציאל שמבשיל הלכה למעשה, ומעניין רוחני או דמיוני הופך למציאות. איך בכך שום פסול, להיפך. מוטב שתהיה מטרה מעבר לתפקוד היומיומי, מעבר לעמדת התגובה, תגובה לתביעות, תגובה לאירועים. כשיש מטרה אפשר להוסיף על התגובתיות גם את היוזמה והכוונה. ראייה עתידית כלשהו מנתבת במודע וגם לא במודע.

יחד עם זאת, כאשר אנחנו נתקלים ברעיון מגושם, אוביקט מגושם, אנחנו יודעים שיש שם משהו יותר מדי.

הביטויים השונים של הגשם הזה מלמדים, כי אמנם יש ערך מוסף להגשמה של משהו, רעיון, מטרה, חלום. יחד עם זאת, החתירה המוגזמת לשם עלולה להפוך אותנו למגושמים, לא מבחינים בדרך, מתעלמים ממה שמציע הרגע, לא שמים לב לעונת הפריחה או לרגעים של גדילה אצל הסובבים אותנו.

וכרגע זה אומר להקשיב לגשם הזה של סוף אפריל, לשים לב להפוגות, לראות את הבריכות הקטנות ולהודות. להודות על היותנו אדם, מגשימים זאת ביומיום , מגשימים ולא מגושמים.