אחרי ה...?

אני כל כך אוהבת את "אחרי החגים..."

"אחרי החגים" הוא פלוגת חילוץ, הצלה של ממש מאימת הרגע הזה. הרגע הזה עם הנוכחות רבתי שלו והמחויבות הבלתי נפרדת ממנו.

"אחרי החגים" הוא מנוס אבל מנוס המוני, אפשר לומר בוודאות שהוא כמעט מדינה, מדינה בתוך התודעה.  

כמה טוב ומענג לומר אחרי החגים בייחוד שניצבת מולנו תביעה כלשהי. אי אז נוכל להשמיע את מילות קוד וברגע משתרר שקט. המסר הופנם. נשמעת מעין התרככות, כן, משהו התרכך, כי אחראי החגים הוא אינו קוד סודי אלא נתון להמונים בשימוש יומיומי בייחוד בתקופה הזו.

לעתים איננו מתכוונים כלל לחצות את הגבול ולהגיע למחוזות המדינה שנקראת אחרי החגים, אבל מכורח הנסיבות בהחלט הגענו לשם והשתלבנו היטב. אין פלא!~ יש תגמול לא קטן בעצם השהות שם. הרווחנו פסק זמן, מעין מרווח שהתפנה וברגע הזה רווח לנו בפנים.

אך פסק הזמן הזה הוא שער שנסגר מהר מאד ואנו מוצאים עצמנו מגורשים מגן העדן של אחרי החגים.   התביעות חוזרות בגדול ותישכח מדינת אחרי החגים, כאילו לא הייתה שם מכלתחילה.

השאלה איך השתנינו במרווח הזה ומה הוספנו לחיינו באמת אחרי החגים.

ההגנות נופלות מיד

תאומים, כן, שניים. עור אם פלומה דקיקה, עור עם פלומה רכה. עור רך למגע. אי אפשר לדמיין מה עושה הרכות הזו. לא בכדי נקראה עוצמה, עוצמת הרכות!

ברגע שזו נוגעת בך, אפילו מגע קל שבקלים, מתרככת כל החוויה, הגוף והנפש, לנוכח הפליאה.
הרכות היא כריזמה שאי אפשר לעמוד בפניה, חסונים, מחוספסים וגרומים ככל שנהיה. היא ממיסה כל מה שבטווח התפיסה.

ההגנות נופלות מיד!

אי אפשר לעמוד בפניו של תינוק בן יומו בלי לחוש את התפוגגות החומה והנוקשות היומיומיים. אי אפשר להישאר אותו דבר, בלתי מושפע, בלתי נגיע. הכל משתנה, האברים נמסים, המוח השמאלי הופך לרגע ימני....

רק להישאר עם התחושה הזו לעוד זמן מה. ברגע הזה אין צורך בשום דבר. .

להיפתח שוב

זוהי רשומה (פוסט) בסדרה חדשה, שאקרא לה הסדרה הפתוחה. אינני מתחייבת לנושא אלא לפתיחות שתוליד משהו. ברגע שנולד זה עובר הלאה.

פתיחות בעיני היא להיות נטולת אג'נדה לזמן מה, נטולת מטרה. עד כאן על מה שאין.

ומה בכל זאת יש?

 יש תשוקה ליצור. תשוקה לילד משהו בעל משמעות מעבר לעצמי. בעל משמעות לאדם אחד נוסף לפחות.

אני פתוחה לרוח. אוקיי. 

אני פתוחה לרחש העלים. אוקיי. 

אני פתוחה לצלילים והצבעים של שעות בין ערביים. אוקיי. 

אני פתוחה לקולות שבאים מהבתים הסמוכים, בעיקר מהמטבח, נשים מפנות כלים אל המגרות, אולי. אוקיי.

יופי, כל זה מרחיב את הלב. מרחיב את הביצועים של החושים. 

ואז מה? איזו משמעות יש לזה מעבר לחוויית הרגע?

הפתיחות הזו יכולה להביא

 אולי, מישהו אחר לפתיחות שלו.

אולי לחוויית הרגע שלו?

מתי הפתיחות הזו מקבלת משמעות נוספת?

כאשר היא נסגרת!
ואז אפשר לכתוב על פתיחות בלי סוף...

מזמינה אתכם לרגעים פתוחים אצלכם

רחל


צילום מחלון האוטובוס ביום גשם

letting go

letting go.

זה השלב שלאחר הכל.

זיהינו את האוצר שלנו

הארנו אותו, הערנו אותו מתרדמתו...

נתנו לו מקום בחיינו, הכרה והוקרה

אספנו אותו כך שתיראה כל המסה כולה, חלקים של ספר, חלקים של תערוכה וכל מעשה המרכבה של יצירה.

ארגנו אותו ביחידות כך שנדע ממה האוצר הזה מורכב, כך שניתן לעכלו.

בדרך באו יצורים, ישבו לנו על הכתף ולחשו לנו לעצור, אך הצטיידנו מולם היטב, והם לא יעצרו אותנו

בדרך להבאתו אל העולם!

הבאנו את החומר המוגמר והמאורגן לידי הוצאתו לאור, אם ע"י חיפוש הוצאה לאור, גוף או מקום שיעשו את המלאכה עבורנו אם ע"י הוצאה עצמית, וזה אוצר היכרות עם מורכבות התהליך: עריכה לשונית, גרפיקה, הדפסה, הפצה.

כאן מגיע תורו של השיווק. מה יש בידינו? מי עשוי להיות מעוניין? עם מי ניפגש? למי נשלח מכתב? איך נגיע?

והפרסום- הערוצים שישמשו אותנו, מפגשים עם אנשים? להגיע לתקשורת המונים? לתת הרצאה, טעימה? ועוד ועוד.

ולאחר מכן?

 הנה מגיע letting go

להרפות, להיפרד. יצא לאור, הוא כבר של אחרים, לא רק שלנו. הוא שייך לעולם (הוא? היא?...)

זהו המעבר, האתנחתא, שמפנה בתוכנו מקום, לפני שנרוץ לדבר הבא. זמן מה של בין לבין, אין שם משהו מוגדר, הדברים מטושטשים, חוויה של ריק מסוים.

ברגע הזה, מסתבר, מתקיימת נוכחות, אין מחשבות או דהירה אל היעד. נוכחות שמפנה מקום.

זו רשומה אחרונה של הסדרה  "לגלות את האוצרות שבתוכנו ולהביאם לעולם" (שם ארוך...).

וברגע הזה אשמח לתגובות, מחשבות, תהיות, אמירות, כל אמירה תתקבל.

קשר ייולד.

שלכם, רחל
אשמח לתגובות
האם אתם שם, קוראים?
מה מגיע אל ליבכם? מה לא?

על שום מה הקולות האלה?

הקולות של  הפסח, שהמוטיב החוזר בהם "על שום מה"... בהחלט קשורים לקולות אחרים, עמומים יותר, בעלי אופי חזרתי וטורדני.   יש מי שיקרא להם "שדונים", יש מי שיתמודד איתם ע"י הפיכתם לצבא של קרקס.

אני רוצה להציע כאן משהו אחר. חלק גדול מהכתיבה או היצירה מאחורינו (גם אם לא...נניח שכן...)

נראה, שיש תפקיד להתקפה העצמית הזו שנוחתת במעוננו מדי פעם: מי צריך את זה, מי יעריך את זה, מי בכלל ירצה לקרוא..

אז מה התפקיד של "התזמורת" היוונית הזו?

החדשות הן: לא משנה מה התפקיד. יש לזה תפקיד.

ומה שנותר הוא להכיר בכך, להכיר בקיומם של הקולות המעכבים,

להכיר בחלק בנו שפועל כמו חייל בצבא סדיר מקצועני: כל פעם שרק מופיעה יוזמה חדשה, אפילו הקצה של היוזמה, הם נקראים למסדר מופעים מצוחצחים כאילו באו כרגע מהאפסנאות.

להכיר בחלק בנו שיש לו הרגל לנסות ולהילחם בחלק אחר בנו.

פשוט להכיר בכך מבפנים. כן אני מכירה אתכם, כבר שמעתי אתכם לא פעם, ולעיתים, כאשר אני שוכחת, אני אפילו מאמינה לכם כאילו זו הפעם הראשונה.

פשוט להכיר בכך מבפנים, עם הלב, לחוש קצת חמלה לקולות האלה.

תחשבו רגע, הם מפגינים עקביות, לא? נחישות, לא? נמרצות, לא?הם מתרגלים זאת עלינו שוב ושוב ואינם מתעייפים, לא? קצת חמלה, זה הכל.

ברגע הזה שנכיר בהם, נרגיש קצת חמלה, ראו זה פלא, הם ישתתקו, יפנו מקום.

ויחזור השקט אל מעוננו. לזמן מה, תודה לאל, לא לצמיתות. יש להם תפקיד חסוי, אמרנו.

ונמשיך את הכתיבה תוך אמונה שיש לכך תכלית, יש מי שיכיר, יש מי שירצה לקרוא, יש לנו את ה"על שום מה..." בלי צל של ספק.

ומה הלאה?

על כך ברשומה הבאה, שתבוא עלינו לטובה.  יציאת מצרים קצת השפיעה...

ויכוח קולני

הנה אני אחרי יום העיון

.חוזרת אל אוצרות שבפנים, אוצרות שבחוץ, ומבינה מחדש כמה חשובה הזרימה בין הבפנים לבחוץ

עמיתה יקרה, שהוציאה לאחרונה ספר מפתיע חדש בשם "כמו שזרקנו את ריפקה" (רוצו לקרוא, צחוק ועצב מתערבבים בהרבה הומור) כתבה לי תודה בזו הלשון:

"תודה לרחל שסידרה לי את הראש"

הייתי רוצה להיות "מסדרת ראש" ממש, כמו ספרית...

אלא מה?

כל העניין להכיר בערכם של חומרים מקוריים. יש לכם חומרים שלכם?

אחרי שהכרתם בהם והתייחסתם אליהם כאוצר, מתחיל תהליך, שמתחולל בו שיח קולני בין הבפנים לבחוץ.

וקולני, למה? מה קרה? מישהו צועק פה?

לא! אבל קולות חמקמקים עלולים להסית אותנו מהדרך הם לא בהכרח צורחים, אפילו לוחשים, אבל הלחש הזה רועם כמו תותח ומשתק:

מה, בין כה וכה מי יקרא?

מה, ממתי אני יודע לכתוב?

איך זה בכלל יגיע למישהו? 

את מי זה יעניין חוץ ממני ואולי הדודה שלי...

וכך הלאה...

אם לא ניכנס ברצינות למערכת יחסים עם הקולות, שלא ברור מקורם, בפנים או בחוץ, מהר מאד נמצא את עצמנו  דוחים, מוותרים, מבטלים.

במקום זה, נוכל ליצור קשרי גומלין נדיבים,עשירים, מקדמים, ומספקים.  הקולות האלה- כבודם במקומם מונח, אבל לא במקומותינו.

1. התמודדנו איתם- הדרך נעשית זורמת, כאילו אנחנו שטים על מים, שבין כה וכה זורמים, ואנחנו רק רוכבים על הגל באותו כיוון. נ ה נ י ם!

אם כך, מהי מערכת היחסים הזו?

על כך ברשומה הבאה

אלא אם כן יש לכם משהו לומר בנידון.

רחל

http://www.3c-coaching.co.il/

זרימה

אתם מקבלים רשומה זו במסגרת הסדרה לאימון לכתיבה ממקום אחר.

אלא שהפעם אני רוצה קצת לחרוג ממנהגי ולחבר כאן את רוח הכתיבה לאירוע מיוחד במינו.

הכתיבה, כמו שאתם חשים, היא כתיבה ממקום אחר. כתיבה שמעורב בה רגש רב, תחושות, רוחניות במובן היומיומי. כאשר אנחנו נמצאים בהלך רוח שכזה והכתיבה או היצירה זורמים מאיתנו, אנחנו מצויים בזרימה. זרימה בינינו לבין עצמנו, זרימה  בינינו לבין החומרים שכבר נוצרו או החומרים שעומדים להיוולד. כאילו אנחנו והחומר שוהים במעין יקום קטן וכל תודעתנו נתונה לרגע הזה שזה קורה בערות מיוחדת במינה , ערות של חושים שאינה נוכחת ברגיל.

זו זרימה.

הזרימה נמצאת גם במהלך מפגשי אימון, וברגעים הללו המאמן והמתאמן מצויים במעין "יחד" יוצא דופן, ובלי מאמץ באים פתרונות.

על זרימה באימון ולא רק בו מתקיים בקרוב יום עיון בניהול בעלי יקירי, דר' עודד בן מנחם. 

ביום העיון הוא ירצה על מהות הזרימה, ועידית ג'וס תרצה על אימון לסוכרתיים. (מי שיש לו קרוב עם סכרת או שיש לו בעצמו יודע כמה חשוב הניהול העצמי).

כמו כן, במרחב פתוח יתקיימו מיני סדנאות בכמה נושאים: רנן אהרון יעסוק באימון מנהלים, עודד בן מנחם- אימוני צל למורים, עידית ג'וס- על כלים באימון לסוכרתיים, ואנוכי אעסוק במטאפורות.

הזדמנו זו הנה גם השקה של ערכה חדשה למאמן, אותה יצר עודד בן מנחם: שני ספרים ותקליטור.

מועד יום העיון: 23.3

המקום: "מקום לעניין" בקיבוץ מחניים.

השעות: 0900-1300

עלות כניסה 40 ש"ח

(בבקשה להצטייד בצ'קים או מזומן)

הערכה למאמן תימכר ביום העיון בהוזלה ניכרת.

התקליטור יינתן לכולם במתנה!!!

.כמו כן, יינתנו עמדות לשתי נשים מיוחדות שיציגו וימכרו את ספריהן

ראו עצמכם מוזמנים.

בבקשה להירשם אצלי דרך האתר של המרכז לאימון קונפלואנטי- בצור קשר.

  אשמח לתגובות בצור קשר או בפייסבוק

רחל

מסתרי הפירוק וההרכבה

אתם נמצאים כאן כקוראים נאמנים בסדרה "חשוף סוף סוף את האוצר וצא לאור". מדובר בכישרונות שבכם שמחפשים דרך להופיע, בוא לידי ביטוי, להשפיע.

אחר שהראיתם לעצמכם את המכלול- מה יש לכם כנקודת פתיחה, ואחר שדגתם מתוך התבונה את המכנה המשותף, הסוגיה שנמצאת בכתבי היד או ביצירות, ואחר שפרשתם את החלקים וארגנתם אותם בקבוצות....

הגיע הזמן לחשוף את מסתרי הפירוק וההרכבה. המשחק הזה בין פירוק להרכבה. ...

כאשר מופיע הנושא הכללי הסוגיה שמתחת לפני השטח, אנחנו במבט על, רואים משהו עיקרי משותף, זונחים בכוונה את הקצוות שאינם נכנסים להגדרה. מבט העל מעודד אותנו לבחור את ה"מה".

הפירוק, לעומת זאת, מטיל אותנו אל תוך ים הפרטים.  פרט אחרי פרט, חלק אחרי חלק, כל דבר מקבל נוכחות ותשומת לב. 

אנחנו עלולים להיות מוצפים, ואז באה לעזרתנו ההרכבה הבאה, מבט העל החדש, לאחר שהבחנו בפרטים.

ככה זה עובד.

אחר שחילקנו את כתבי היד לקבוצות ויכולנו להבחין במבט רענן ממה מורכב השלם, באה אתנחתא. רגע להרפות מכל זה, להתרחק. ההתרחקות הזו היא סוג של מבט על מסוג אחר. בעצם, איננו עומדים מול החומרים שלנו. הספר או היצירה כבר נוכחים בתוך הראש. אנחנו הולכים עם זה יומם וליל, זה חלק מאיתנו, ממשיך לעבוד בתוכנו גם כשאין אני מתכוונים. העבודה נמשכת במחשך, בצחצוח השיניים, בבית הקפה, רגע לפני התרדמה. הכל ממשיך לעבוד.

ולפתע צץ לו רעיון, מופיעה תמונה.

על כך בהמשך.

צאו לאתנחתא!

בתמונה- מבט על שולחן אחד בשוק הפשפשים ביפו. למה זה מרגיש שלם?

איפה המוסך הקרוב?

הגעתם לכאן כדי להשתתף בסדרה: להוציא לאור ממקום אחר.

 בואו נתכנס קצת עד כאן: היכרתם בקיומו של האוצר שלכם.  מרגע שניתנה ההכרה בערך, התחלתם לדוג את פיסות האוצר, קטעים כתובים או משהו אחר... להעלות אותם לאוויר העולם, לאסוף אותם ביחד, לתת למסה של הדברים להשפיע עליכם. כן, יש לכם משהו להעביר הלאה.

בשלב הבא פשוט השתהיתם מול זה, נתתם למה שיש שם מקום כדבר אחד שלם וחיכיתם. איזו מילה יוצאת שם, איזו כותרת, נושא, סוגיה. מהו הדבר שיש בידכם?

והנה אנחנו כאן, מצפים בקוצר רוח. מה הלאה?

לתהליך הזה של יצירת השלם יש תנועה למעלה ולמטה. מה הכוונה? לעתים נבקש הכללה, ולעתים נתבונן   פרטים. במקרה שלנו בשלב הזה מגיע תורם של המרכיבים. נקרא להם חלקים.

 למה חלקים? חישבו על מרכיבי הרכב. לא מדובר כבר בחומר  הראשוני ממנו עשויים הצמיגים, או במתכת ממנה עשויים המוטות, אלא במרכיבים עצמם: שילדה, מנוע, גלגלים, ציריות וכדו'. לא שנהייתי מומחית לרכב, אבל הבנה בסיסית נרכשה מהביקורים במוסך, לא???

כך נשב או נעמוד מול החומרים שלנו (אם אלו קבצים, בבקשה להדפיס אותם ולהפכם למשהו מוחשי) ונארגן אותם לחלקי הרכב. גושים גושים נסדר אותם. רצוי על משטח נקי ורחב, שלא תהיינה הסחות דעת. נפרוש הכל ונתחיל לזהות מכנים משותפים, כך שייווצרו מעין קבוצות. לעתים נתלבט, לאיזו קבוצה שייך פריט זה או אחר. 

ניתן לכל קבוצה כזו כותרת.

בכך תם השלב הזה, שמטרתו זיהוי: זיהוי של מרכיבים בתוך המכלול.

טוב, עשינו היכרות עם המרכיבים ונתנו להם שם. מה יוצא לנו מזה?

על כך ברשומה הבאה.

מהו הדבר? בשקט יופיע השם

הנה, המסה מונחת לפניכם, אמנם בתפזורת אבל נראית לעין. 

אוסף של קטעים, אולי שירים, אולי פיסות יומן, או, לחילופים ציורים, צילומים, תווים של מנגינות שהתהלכו בראשכם, רשמי מסע, אוסף.... הכל מונח, ללא סדר וארגון, אבל בהישג יד.

יופי!!! נעשתה כברת דרך כאן.

ברגע הזה, זה הזמן ליצור מחשבה חדשה, תחושה חדשה כלפי התפזורת. מהו הדבר שבידכם? קטעים- על מה? תווים? מה טעם המוסיקה? אוסף? מה מיוחד בו?

זה הזמן לשאוב חכמה ממקום אחר. היכן המקום האחר? אתם עצמכם, תוככם, ליתר דיוק. זאת, כדי לנסח מהו הרעיון החדש. מהו המכנה המשותף שאינו מובן מאליו? מהו המסר שלכם? מה...מה...מה? מה זה?

הנה כך: שבו מול כל מה שיש. אם מדובר בקבצים, אנא הדפיסו, היו נוכחים מול המילים שעל נייר ממש, שיוכל לבכם להרגיש את הכל ביחד.  שתוכל העין הפנימית לראות את התמונה שעוד לא נוצרה. פשוט שבו בשקט, את הרעשים הטכנולוגיים השאירו בחוץ וגם את כל ההפרעות הצפויות. היו עם החומר כאילו הוא בן הזוג האולטימטיבי, ואתם לומדים אותו דרך הגוף. היו עם ה"מה", רק אתם. 

כבו הכל, אין צורך בתקשורת המונים וגם לא בתקשורת סלולרית. כעת התקשורת היחידה תתרחש עם החכמה שקיימת בכם לא רק מרגע היוולדכם, אלא שהיא מקבל השראה מהקודמים לה. הסביבה, השורשים... כל אלה הותירו בכם רישומם, וכעת הכל מגוייס: מהו החומר המונח לפניכם? מה טבעו ומה טיבו? לאיזה נהר אחד יתנקזו כל הפלגים הקטנים.  

מרגע שייווצר קשב פנימה, קשב פשוט, יתחילו להגיע תמונות, תחושות, רגשות (כך על פי גישת ההתמקדות). היו בקבלה טוטלית, מה שבא ברוך הבא. 

בעוד תשומת הלב מופנית פנימה שאלו איזו מילה מופיעה עם כל זה.... חכו, משהו יעלה.

פקחו לאט עיניכם. ובכן מהו הדבר שמונח לפניכם? מה השם שתיתנו לזה, גם אם יהיה זמני יש לו יכולת להשפיע על ההנעה וההנאה. מרגע שנוצר השם, אתם מוכנים לשלב הבא.

אולי תרצו להיות מסוקרנים לקראת השלב הבא...
בינתיים אתם מוזמנים לאתר המרכז לאימון קונפלואנטי

שלל של דייג אחד, מי הדייג?

כן, אתם יודעים על קיומו של "האוצר", שבינתיים נמצא במחשכים. אוצר שהוא רק שלכם ויכול לבוא לידי ביטוי בדרכים כה מגוונות.

אלא מה, ייתכן שעוצמתו והמסה שלו עדיין אינם ניכרים לעין, אינם נחשבים. וזאת, למה? משום שהוא מפוזר ב"בוידם" של מקומות שונים ומשונים בחייכם; אולי כקבצים במחשב, שמורים פה ושם. אולי כדפים מתחת לערמת ספרים, אולי כפתקאות בתוך שקיות .

אולי בתוך מחברות מהסוג שכבר לא מוכרים, או בקלסרים שמזמן העפתם למחסן.

האוצר בתוך מחסן!!!! אוי, כמה זה כואב...

ובכן, זה הזמן. היכרתם במשהו מיוחד שיש לכם לחלוק עם העולם, עם אנשים. הצטיידו ב"חכה" של פירורי האוצר. לדוג, לדוג את היהלומים מתוך מחשכי השכחה, מתוך ערמות האבק. לדוג, זו המשימה. לדוג ולהעלות על פני השטח כדי שהאור יתחיל לסנוור. 

דמיינו פיסת זכוכית קטנה אחת, שקרן אור פוגעת זה. יש נצנוץ קטנטן. כעת אתם אוספים לכם הרבה פיסות כאלה, כבר אי אפשר להתעלם ממסת האור שזה מפיץ. ואפילו כך, לא מסודר ומאורגן, רק קרעים שנוגעים זה בזה, נמצאים ביחד, מאפשרים למשהו גדול יותר להתגלות.

זה השלב: דייג ואיסוף של השלל. הרי מדובר באוצר, לא? 

ברגע שכל החלקים גלויים, נראים, נתפסים, מתחילה להופיע המשמעות.

לכל אחד מכם הדרך המיוחדת למצוא את החומרים שלכם. ובכן, היכן הם נמצאים? היכן?

ברשומה הבאה: מה עושים עם "השלל" אחרי שנתפס?