מה שני אלה אומרים זה לזה? בעצם, מה היא בדיוק אומרת לו? למה הוא מרכין את ראשו?
את הפסל הזה צילמתי בפארק הפסלים בנורבגיה. עבודת חיים ענקית של ויגלנד.
שתי דמויות. כל כך ברור. ובכל זאת, החלק הנסתר הוא המסקרן.
כך גם בכתיבה. אנחנו כותבים, המילה ברורה, המשפט ברור. ובכל זאת, עשוי להיות בצירופים המסוימים של המשפטים לקטע שלם רובד נסתר. כמו שכבת רקמה הנמצאת למתחת לשכבה הגלויה.
הדמויות בפסל מדברות אלינו בשפה לא ברורה. כך גם הטקסט השלם. המשמעות הנוספת שמסתתרת עושה את החיבור לנפש. הראש מבין את המילים, מבין את הפשר. ובכל זאת, היצירה השלמה, הטקסט כולו, מעבירים משהו נוסף, גם אם לא נהיה מודעים לכך. זה פשוט נמצא שם.
השאלה: האם אנחנו, הכותבים, שמים לב לכך, מרגישים בדבר?
ואם נרצה לדעת מה עלה שם? פשוט נעצום עיניים אל מול הקריאה, נשים לב מה היא מעלה.
אולי נוכל לרתום את המהות הזאת לטובת לטובת מטרת הכתיבה? בהחלט כן. אפשר ללכת מכאן לחשיבה השיווקית. השיווק הוא תורה בפני עצמה שחותרת להשתמש בכל מה שיש, גלוי וסמוי.
אולי לנוכל לרתום את המהות הזאת לטובת העברה של מסר, שנמצא בלב הטקסט ובשורשיו?
אם כן, עלינו לשבת בשקט, להתבונן פנימה, לגלות מה בעצם אנחנו רוצים. כאשר הידיעה הזאת תופסת את כל הגוף, אין ספק שזה יחלחל אל בין השורות, נרצה או לא נרצה.
יחד עם זאת, הסתייגות קלה. כאשר אנחנו ברצף של כתיבה, המילים באות, לעיתים, מעצמן, וגם אם תכננו היטב את המבנה, יש לטקסט מעין אורח חיים משל עצמו, שאינו תלוי בו. לעיתים, מתהווה של משמעות שלא תכננו. זה פשוט נוצר, כמו פסל, מתוך העבודה.
איך נדע?
פשוט נעצום עיניים אל מול הטקסט. משהו יעלה. אולי שתי דמויות שאומרות סוד...
