מי מאיתנו אינו מכיר מצבים שייקראו בפינו "תקיעה". אני מעדיפה את המונח "הולד" במשמעות החזק כך, המתן וכדו'. וזאת למה? משום שאם על פני השטח אין התקדמות, אין פעילות מי יודע מה, זה עשוי להיות סימן לפעילות פנימית, סמויה, דווקא מתחת לפני השטח.
לעיתים, דווקא בתקופה שכזו, והבנתם, אני נמצאת שם כרגע, יש מעין קצב אחר, חדשנויות אינן פורצות כך סתם ומחוללות תנועה בלתי פוסקת. משהו אחר קורה. היצירה הכתובה או כל יצירה אחרת אינה רצה מתוך עצמה, אך בפנים מתחוללות תמורות. מתרחש חיפוש.
החיפוש הזה יכול להיות בשם הרצון להיות יותר מדויקת. החיפוש הזה יכול להיות כדי להבשיל. הבשלה הוא תהליך פנימי. זו עשויה להיות גם דגירה, דגירה על פיתרון, על שינוי, על משהו חדש שרוצה לצאת.
נכון, כשאנו מסתכלים על עגבנייה, נראה בצבע שלה ובדרגת הקושי אם היא בשלה. בשלה לאכילה, אלא מה?
יחד עם זאת אם נחשוב על התפתחות תינוק, פתאום צצה לה תנועה חדשה שהוא עושה. זה איננו פתאומי. הוא הבשיל לתנועה הזו, אם מבחינת חיזוק שרירים, אם מבחינת קשר עין-יד.
אולי תרצו לשאול איך להבחין בין סתם תקיעה לעצירה שהיא הבשלה?
ההבדל נעוץ, בעיני, במה שאנחנו עושים עם הנתונים. הנתונים, במקרה זה, שאין תזוזה. מה עושים עם זה?
התגובה שלנו, ההתייחסות למצב, הפרשנות שאנחנו נותנים או הקישורים שאנחנו עושים בין זה למשהו אחר בחיינו- זה עשוי להפוך אותנו ל"מבשילים".
אולי יעבור ילד, יקטוף תפוז בשל, יקלף אותו כך, עם המיץ על הידיים, ויתענג על הפלחים והבקבוקונים המתפוצצים. כן, התפוז בשל, ראוי! משהו קורה!
