הסדר בחוץ הסדר בפנים

לכל חג נקשרות מילים שהופכות לחלק אסוציאטיבי ממנו. אומרים סוכות עולה סוכה שלא לדבר על נענועי לולב. אומרים חנוכה מיד עולים נרות. אומרים פסח, ומה עולה? ניקיון. אני רוצה לזרוק אלומת אור לסדר. לא זה הסדר עם יציאת מצרים, אלא הסדר שאנחנו מטילים על החפצים, הבגדים הרהיטים, שלא לדבר על דברים קטנים שהצטברו במגירה.

הסדר הזה. לסדר דברים.

ברגע הזה מסתדר גם משהו בפנים. תשאלו: מה הקשר בין סידור ארונות לסדר של המחשבות.

חישבו על כך: אדם שהוא סוליסט באופיו, בוחר להתמודד לבד, נמנע משיתופי פעולה, אוהב את הלבדיות, גם אם הוא בזוגיות. אדם שכזה בהחלט עשוי לבחור כקריירה... לעבוד עם זוגות על זוגיות. וזאת למה? ע"י כך שעושה עבודה בחוץ עם זוגות, הוא מנסה לסדר משהו בתוכו, להגמישו אם הוא נוקשה, להביא אותו לתנועה.

ככה זה עם הסדר. אנחנו מסדרים בחוץ וברגע הזה מסדרים בפנים.

אני סקרנית לדעת איך זה עובד עבורכם

קשה מרוכך

זה קרה באחת מנסיעותי השבועיות באוטובוס בקו 842 ראש פינה -תל אביב. יש לי מקום בספסל. אני שמה את התיק המלא על חציו השני , מרגישה נוח ומרווח. עולים נוסעים בתחנות שבדרך, והתיק יושב כאילו הוא אדם. נוח לי כך, אני מהרהרת ומסיטה את מבטי החוצה לחלון.

עבר איש זקן. כן, יש מקומות פנויים, אין צורך לקום. ואני ממשיכה בתנוחה הזו, שבהחלט אינה מזמינה. אני שומעת את האיש הזקן רוטן: "כולם שמים פה את התיקים, מה זה"...

והלב נחמץ. עלה במוחי "כמה זה נוקשה", כן, להסיט את המבט החוצה, להימנע מקשר עין, להישאר בנוחות. ה"נוקשות" ממש עוררה עצב. עצב, שאיש לא היה ער אליו באותו רגע, אני בלבד. אני והעצב שלי לרגע בקו 842.

בהמשך הנסיעה ראיתי בעיני רוחי את המצב ההפוך. עלה "לב פתוח". כן, לב פתוח אל הנוסעים ולא רק אליהם.

ומצאתי הזדמנויות רבות לכפר, להיות בעמדת הלב הפתוח, לחלק משהו מעצמי, מזמני, ממשאבי, לאחרים. אני מוצאת יותר ויותר הזדמנויות ככל שאני נשארת בעמדה הזו של "לב פתוח".

ככל שהמחשבה בהירה, מקבלת מילים קצרות ומדויקות, כך היא יכולה לשהות, לכוון, להניע, לתת ערך. אין פה בלבול ולא סיבוך, פשוט וקצר. ככל שזה כך צירוף המילים נקלט בתאים ונוצרת התכוונות שאיננה מילולית.

מפליא אותי בכל פעם מחדש הקשר בין מילה למחשבה לגוף.

.

שפת הפיתוי

הנה כמה משפטים שליקטתי מכותרות המיילים הדואר הנכנס בתיבת הדואר האלקטרוני:,

"זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה"

-אם זו פעם אחרונה, כדאי לי למהר ולבדוק מה זה...

"הדרך לשנות כל הרגל"

-מה, האם זה כולל את כל ההרגלים שלי כולל את פתיחת המקרר הסתמית???

"רוצה חופשה בחינם?"

-מי לא רוצה, אין כזה

"תן לעצמך מתנה"

-נו, הגיע הזמן, לא?

"רוצה לדעת את הסודות ל..."

-אני הראשונה שמסתקרנת מהסוד

"ניתחתי מה עבד כל כך טוב עבורי ויכול לעבוד גם בשבילך"

-נו, טוב, הוא בטח יודע על מה הוא מדבר

"הנה 3 סיבות למה לא פונים אליך דרך האינטרנט"

-מעניין איך הוא יודע מה קורה אצלי

"עירון בולע היום צפרדע"

-וואהוו, זה כל כך מסקרן, איך הוא עושה את זה ולמה

זו שפת הפיתוי, שבהחלט עשויה/עלולה (עוד לא החלטתי אם לטוב או לרע) לעורר סקרנות, ובייחוד כאשר יש כל כך הרבה כאלה. איך אפשר לבלוט? בולעים צפרדע...פשוט מאד.

כל העניין עם פיתוי הוא, שלא ברור לגמרי מה יש שם. לכן, אנחנו מגיבים, מפנטזים, מתחילים ליצור סרטים...

זאת, בניגוד לשכנוע, שם ברור מה העניין והיצירתיות דרך העלאת טיעונים שונים ומשונים.

נחזור רגע לפיתוי, זה יותר מפתה. השפה הזו מתחילה להישחק. אחרי בליעת הצפרדע, מה עוד יגיע? לבלוע מטוס???

הנה תגובות חדשות שביסודן- הטלת ספק

"זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה"

-נו, באמת, כמה פעמים אמרת שזו הפעם האחרונה ולא ממש התכוונת...

"הדרך לשנות כל הרגל"

כל הרגל? תסתכל לי בלבן של העיניים...כל כל הרגל? מתחייב?

"רוצה חופשה בחינם?"

אין ארוחות חינם. איפה המילכוד?

"תן לעצמך מתנה"

אתה מתכוון, שתיתן משהו שיקשור אותי אליך לעד?

"רוצה לדעת את הסודות ל..."

זה בטח משהו שכולם יודעים. ממש סוד...

"ניתחתי מה עבד כל כך טוב עבורי ויכול לעבוד גם בשבילך"

מי אומר שמה שטוב עבורך גם טוב עבורי?

"הנה 3 סיבות למה לא פונים אליך דרך האינטרנט"

-מעניין איך אתה יודע מה קורה אצלי? מה, אתה זבוב על הקיר?

"עירון בולע היום צפרדע"

מי שבולעת פה צפרדע זו אני...

אני תוהה:

איך אפשר להישאר עם יושרה, בעלי ערך, בשוק גלובלי מתחרה, גם עם תודעת השפע... איך אפשר להימנע מהשקרים הקטנים של מחיר 9.99 שכבר השלמנו איתם לאורך זמן?

איך אפשר ליצור שפה יצירתית לא ערמומית? האם יש חיה כזו?

מוזמנים להגיב בפייסבוק

השפה השלווה

שמעתי הרצאה. שום דבר לא התחדש שם. הכל כבר ידוע. ובכל זאת רשמתי לי הערות. רשמתי משפטים. ההרצאה הזו, שתכניה ידועים לי היטב, הועברה בשפה השלווה.
קוראים לה שפה שלווה, ובמקום אחר שפה ללא אלימות. ובאלימות- אין הכוונה להשתלחות, להעלבה או קללה, אלא למשהו יותר עדין. המילים- כאילו הן באות ממקור אחר. אותו התוכן אך המילים אחרות. דמיינו את ההבדל בין "חייב" ל"אפשר". חייב- יש בה נימה של כפייה אפילו אם הכוונה נכונה. אפשר- מאפשרת יותר בחירה.
חישבו על ההבדל בין להזמין לעשייה לבין לבקש לעשות. "אני מבקש ממך לעשות את זה...או...אני מזמין אותך לעשות את זה..."

לעיתים, זו לא המילה עצמה. מה רע ב"לבקש"? אלא, שההקשר של המילה יוצר נימה עם תביעה. בשפה השלווה קשה לסרב, כי המילים עטופות ברחשי לב, הן אינן באות לבד. האווירה, שנוצרת בשפה השלווה, פותחת, נותנת בחירה, מכירה בזכותו של האחר ובקיומו הנפרד. כאשר אנחנו משתמשים בשפה השלווה, זו בשום אופן אינה מניפולציה, אלא דרך תקשורת.
ככל שנשתמש בעובדות ונימנע מפרשנות, שלעיתים מתעוררת בנו באופן אוטומטי, תהיה שם יותר שלווה, פחות התנגדות. יחד עם זאת, עובדות הן קרות, ואם אנו נוקטים גם בשפת הרגש, הרי השלמנו את שני חצאי השלם. המסר מתרכך.
כאשר אנחנו נוקטים בשפה שלווה, הסיכוי להשפיע גדל לאין ערוך. עומד לפנינו אדם, שגם הוא, כמונו, בעל מאוויים ודחפים ורגשות ושאר עניינים אנושיים. אדם זה, כמונו, יוכל להתעטף גם הוא בתקשורת שלווה.

אני מודה, לא קל ולא מובן מאליו לנקוט בשפה הזו. יחד עם זאת זהו שריר, אפשר לחזקו, לתת לו מקום להתפתח. שריר מופלא, לא?

באילו הקשרים בחייכם תרצו את השפה השלווה? איפה לא? איך הייתם רוצים ללמוד אותה?

לחפש את המילה

כמה פעמים התעורר בכם הצורך לדייק, לומר את המילה, והיא אינה מופיעה ברגע נתון? לעיתים אנחנו מוותרים, לעיתים לא.
אני רוצה לדבר לרגע בשבחו של המאמץ לא לוותר.

אישה שפגשתי בהקשר מקצועי הציבה לעצמה מטרה לשנות הרגלים.
ובכן, איזה הרגלים?
לזמן מה נעמדה שתיקה...אה...חשתי איך גלגלי החיפוש עובדים...
הרגלים של אורח חיים בריא?

לא, לא לזה התכוונתי.
הרגלים ליצירת הרפיה...רוגע...
לא, זה לא בדיוק זה.
לבסוף הופיעה המילה שהביאה איתה עולם שלם:
הרגלים של הטענה!!!.

ובכן, כיצד אנו דואגים להטעין את עצמנו? האם ההטענה נכנסת לסדר היום בכלל? ומה באמת מטעין? ולשם מה להטעין? מה מתרוקן שם וזקוק להטענה?

ברגע שהופיעה המילה הזו "הטענה" משום מקום, נולדה בהירות, התהוותה תמונה חדשה. אפשר היה לחשוב על ההטענה ולפתוח צוהר לאפשרויות רבות.
כאשר בהירות באה לעולם, מתמקד שדה הראייה, מצד אחד, וגם מתרחב, מהצד השני. פיתרונות באים מעצמם ואפשר להניח לסוגייה ולהמשיך הלאה...

אילו מילים אתם חיפשתם ומצאתם?

אפשר להגיב בפייסבוק, חפשו מעשה במילה

מכתב ממקום אחר

מי מאיתנו לא נזקק לפחות פעם בחייו לכתוב מכתב לאדם קרוב- בן הזוג, פרטנר בעבודה, מנהל, אחות...

מסתבר, שכתיבת מכתב לאדם, שרגשותינו כלפיו גואים, היא דרך להסדיר משהו בתוכנו ואף להסדיר מערכת יחסים. כתיבה מאפשרת כנות בלי להסתכן בתגובה מיידית. המחשבות רצות והמילים נערמות.

אלא מה, המסרים שיוצאים תחת ידנו, לעיתים, מבולבלים. לעיתים, מה שעולה ברמה המיידית אינו מבטא את העומק של המחשבה או של הרגש.

בשלב הראשון, כדאי לכתוב. פשוט לכתוב! לתת למחשבות לזרום החוצה.

בשלב השני כדאי לארגן את המסר, שהנמען יקלוט ויבין.

ברצוני להציע שלב נוסף:

להיכנס לתוכנו פנימה ולראות מה עוד עולה. רגש? דימוי? לתת לזה מקום. כך אנו מגייסים למשימה את הלא מודע, ותוצר הכתיבה שלנו הופך ליהלום יקר.

לתגובות אתם מוזמנים לפייסבוק.

מילים שבאות מתוך השתיקה

שתיקה. שתיקה יפה לחכמים, כך נאמר.

אך לא מדובר בשתיקה מודעת ומכוונת, אלא במשהו עצום ורב-הדרכים היצירתיות בהן אנו יודעים להשתיק קולות מתוכנו. זה לא שאין לנו מילים, אך מה שבא ממרכז הגוף- אין לו בדיוק את התחביר הרגיל, המשפטים שקל לנו להבין. מין כמיהה, חוסר שקט, שפה של רחשים שאין להם מילים, בינתיים. מה שג'נדלין, שגילה את הפוקוסינג, כינה בשם "פלט סנס".

בעוד אנחנו ללא מילים אך חשים בגוף את המצבור הזה יושב שם ומכביד, מתהווה לה חוויה של ריק. כאילו אין שם כלום, וזה כואב!

מה עושים עם זה???
ברגיל, מי מאיתנו לא מכיר את הצעידה המהירה אל המקרר ואת צליל פתיחת הדלת. מרגע שנטלנו דבר מה לפינו, משהו נרגע, לרגע, כן, לרגע. יש מי שיקרא לזה אכילה רגשית.
ואסטרטגיות נוספות באמתחתנו, כמו לפתוח טלויזיה בערוץ שאינו מצריך מאיתנו מאמץ. היו זמנים שקראתי לזה "לנקות את הראש", ובעצם, להשתיק את הלב. והתחבולות רבות ומשונות. כי את הריק הזה קשה לשאת.
ההמיה הפנימית של הלב רוצה לבוא לידי ביטוי, ומה שנותר הוא לעשות את ההמרה; לבטא את הכאוס הספונטני, ובהדרגה לעבור משפה של תחושות לשפה של תקשורת. לצאת ראש בראש עם הבור הזה, לתת לו שם, לתת לו מילים, שיצא כבר לאוויר העולם, שהכמיהה תיוולד.

מרגע שזה נולד, ראה זה פלא, נתמלאנו. דווקא משיצא , רווח לנו. מה שבפנים יצא החוצה, קיבל הכרה, וזהו!!!