אחרי ה...?

אני כל כך אוהבת את "אחרי החגים..."

"אחרי החגים" הוא פלוגת חילוץ, הצלה של ממש מאימת הרגע הזה. הרגע הזה עם הנוכחות רבתי שלו והמחויבות הבלתי נפרדת ממנו.

"אחרי החגים" הוא מנוס אבל מנוס המוני, אפשר לומר בוודאות שהוא כמעט מדינה, מדינה בתוך התודעה.  

כמה טוב ומענג לומר אחרי החגים בייחוד שניצבת מולנו תביעה כלשהי. אי אז נוכל להשמיע את מילות קוד וברגע משתרר שקט. המסר הופנם. נשמעת מעין התרככות, כן, משהו התרכך, כי אחראי החגים הוא אינו קוד סודי אלא נתון להמונים בשימוש יומיומי בייחוד בתקופה הזו.

לעתים איננו מתכוונים כלל לחצות את הגבול ולהגיע למחוזות המדינה שנקראת אחרי החגים, אבל מכורח הנסיבות בהחלט הגענו לשם והשתלבנו היטב. אין פלא!~ יש תגמול לא קטן בעצם השהות שם. הרווחנו פסק זמן, מעין מרווח שהתפנה וברגע הזה רווח לנו בפנים.

אך פסק הזמן הזה הוא שער שנסגר מהר מאד ואנו מוצאים עצמנו מגורשים מגן העדן של אחרי החגים.   התביעות חוזרות בגדול ותישכח מדינת אחרי החגים, כאילו לא הייתה שם מכלתחילה.

השאלה איך השתנינו במרווח הזה ומה הוספנו לחיינו באמת אחרי החגים.

ההגנות נופלות מיד

תאומים, כן, שניים. עור אם פלומה דקיקה, עור עם פלומה רכה. עור רך למגע. אי אפשר לדמיין מה עושה הרכות הזו. לא בכדי נקראה עוצמה, עוצמת הרכות!

ברגע שזו נוגעת בך, אפילו מגע קל שבקלים, מתרככת כל החוויה, הגוף והנפש, לנוכח הפליאה.
הרכות היא כריזמה שאי אפשר לעמוד בפניה, חסונים, מחוספסים וגרומים ככל שנהיה. היא ממיסה כל מה שבטווח התפיסה.

ההגנות נופלות מיד!

אי אפשר לעמוד בפניו של תינוק בן יומו בלי לחוש את התפוגגות החומה והנוקשות היומיומיים. אי אפשר להישאר אותו דבר, בלתי מושפע, בלתי נגיע. הכל משתנה, האברים נמסים, המוח השמאלי הופך לרגע ימני....

רק להישאר עם התחושה הזו לעוד זמן מה. ברגע הזה אין צורך בשום דבר. .

להיפתח שוב

זוהי רשומה (פוסט) בסדרה חדשה, שאקרא לה הסדרה הפתוחה. אינני מתחייבת לנושא אלא לפתיחות שתוליד משהו. ברגע שנולד זה עובר הלאה.

פתיחות בעיני היא להיות נטולת אג'נדה לזמן מה, נטולת מטרה. עד כאן על מה שאין.

ומה בכל זאת יש?

 יש תשוקה ליצור. תשוקה לילד משהו בעל משמעות מעבר לעצמי. בעל משמעות לאדם אחד נוסף לפחות.

אני פתוחה לרוח. אוקיי. 

אני פתוחה לרחש העלים. אוקיי. 

אני פתוחה לצלילים והצבעים של שעות בין ערביים. אוקיי. 

אני פתוחה לקולות שבאים מהבתים הסמוכים, בעיקר מהמטבח, נשים מפנות כלים אל המגרות, אולי. אוקיי.

יופי, כל זה מרחיב את הלב. מרחיב את הביצועים של החושים. 

ואז מה? איזו משמעות יש לזה מעבר לחוויית הרגע?

הפתיחות הזו יכולה להביא

 אולי, מישהו אחר לפתיחות שלו.

אולי לחוויית הרגע שלו?

מתי הפתיחות הזו מקבלת משמעות נוספת?

כאשר היא נסגרת!
ואז אפשר לכתוב על פתיחות בלי סוף...

מזמינה אתכם לרגעים פתוחים אצלכם

רחל


צילום מחלון האוטובוס ביום גשם

letting go

letting go.

זה השלב שלאחר הכל.

זיהינו את האוצר שלנו

הארנו אותו, הערנו אותו מתרדמתו...

נתנו לו מקום בחיינו, הכרה והוקרה

אספנו אותו כך שתיראה כל המסה כולה, חלקים של ספר, חלקים של תערוכה וכל מעשה המרכבה של יצירה.

ארגנו אותו ביחידות כך שנדע ממה האוצר הזה מורכב, כך שניתן לעכלו.

בדרך באו יצורים, ישבו לנו על הכתף ולחשו לנו לעצור, אך הצטיידנו מולם היטב, והם לא יעצרו אותנו

בדרך להבאתו אל העולם!

הבאנו את החומר המוגמר והמאורגן לידי הוצאתו לאור, אם ע"י חיפוש הוצאה לאור, גוף או מקום שיעשו את המלאכה עבורנו אם ע"י הוצאה עצמית, וזה אוצר היכרות עם מורכבות התהליך: עריכה לשונית, גרפיקה, הדפסה, הפצה.

כאן מגיע תורו של השיווק. מה יש בידינו? מי עשוי להיות מעוניין? עם מי ניפגש? למי נשלח מכתב? איך נגיע?

והפרסום- הערוצים שישמשו אותנו, מפגשים עם אנשים? להגיע לתקשורת המונים? לתת הרצאה, טעימה? ועוד ועוד.

ולאחר מכן?

 הנה מגיע letting go

להרפות, להיפרד. יצא לאור, הוא כבר של אחרים, לא רק שלנו. הוא שייך לעולם (הוא? היא?...)

זהו המעבר, האתנחתא, שמפנה בתוכנו מקום, לפני שנרוץ לדבר הבא. זמן מה של בין לבין, אין שם משהו מוגדר, הדברים מטושטשים, חוויה של ריק מסוים.

ברגע הזה, מסתבר, מתקיימת נוכחות, אין מחשבות או דהירה אל היעד. נוכחות שמפנה מקום.

זו רשומה אחרונה של הסדרה  "לגלות את האוצרות שבתוכנו ולהביאם לעולם" (שם ארוך...).

וברגע הזה אשמח לתגובות, מחשבות, תהיות, אמירות, כל אמירה תתקבל.

קשר ייולד.

שלכם, רחל
אשמח לתגובות
האם אתם שם, קוראים?
מה מגיע אל ליבכם? מה לא?

על שום מה הקולות האלה?

הקולות של  הפסח, שהמוטיב החוזר בהם "על שום מה"... בהחלט קשורים לקולות אחרים, עמומים יותר, בעלי אופי חזרתי וטורדני.   יש מי שיקרא להם "שדונים", יש מי שיתמודד איתם ע"י הפיכתם לצבא של קרקס.

אני רוצה להציע כאן משהו אחר. חלק גדול מהכתיבה או היצירה מאחורינו (גם אם לא...נניח שכן...)

נראה, שיש תפקיד להתקפה העצמית הזו שנוחתת במעוננו מדי פעם: מי צריך את זה, מי יעריך את זה, מי בכלל ירצה לקרוא..

אז מה התפקיד של "התזמורת" היוונית הזו?

החדשות הן: לא משנה מה התפקיד. יש לזה תפקיד.

ומה שנותר הוא להכיר בכך, להכיר בקיומם של הקולות המעכבים,

להכיר בחלק בנו שפועל כמו חייל בצבא סדיר מקצועני: כל פעם שרק מופיעה יוזמה חדשה, אפילו הקצה של היוזמה, הם נקראים למסדר מופעים מצוחצחים כאילו באו כרגע מהאפסנאות.

להכיר בחלק בנו שיש לו הרגל לנסות ולהילחם בחלק אחר בנו.

פשוט להכיר בכך מבפנים. כן אני מכירה אתכם, כבר שמעתי אתכם לא פעם, ולעיתים, כאשר אני שוכחת, אני אפילו מאמינה לכם כאילו זו הפעם הראשונה.

פשוט להכיר בכך מבפנים, עם הלב, לחוש קצת חמלה לקולות האלה.

תחשבו רגע, הם מפגינים עקביות, לא? נחישות, לא? נמרצות, לא?הם מתרגלים זאת עלינו שוב ושוב ואינם מתעייפים, לא? קצת חמלה, זה הכל.

ברגע הזה שנכיר בהם, נרגיש קצת חמלה, ראו זה פלא, הם ישתתקו, יפנו מקום.

ויחזור השקט אל מעוננו. לזמן מה, תודה לאל, לא לצמיתות. יש להם תפקיד חסוי, אמרנו.

ונמשיך את הכתיבה תוך אמונה שיש לכך תכלית, יש מי שיכיר, יש מי שירצה לקרוא, יש לנו את ה"על שום מה..." בלי צל של ספק.

ומה הלאה?

על כך ברשומה הבאה, שתבוא עלינו לטובה.  יציאת מצרים קצת השפיעה...

ויכוח קולני

הנה אני אחרי יום העיון

.חוזרת אל אוצרות שבפנים, אוצרות שבחוץ, ומבינה מחדש כמה חשובה הזרימה בין הבפנים לבחוץ

עמיתה יקרה, שהוציאה לאחרונה ספר מפתיע חדש בשם "כמו שזרקנו את ריפקה" (רוצו לקרוא, צחוק ועצב מתערבבים בהרבה הומור) כתבה לי תודה בזו הלשון:

"תודה לרחל שסידרה לי את הראש"

הייתי רוצה להיות "מסדרת ראש" ממש, כמו ספרית...

אלא מה?

כל העניין להכיר בערכם של חומרים מקוריים. יש לכם חומרים שלכם?

אחרי שהכרתם בהם והתייחסתם אליהם כאוצר, מתחיל תהליך, שמתחולל בו שיח קולני בין הבפנים לבחוץ.

וקולני, למה? מה קרה? מישהו צועק פה?

לא! אבל קולות חמקמקים עלולים להסית אותנו מהדרך הם לא בהכרח צורחים, אפילו לוחשים, אבל הלחש הזה רועם כמו תותח ומשתק:

מה, בין כה וכה מי יקרא?

מה, ממתי אני יודע לכתוב?

איך זה בכלל יגיע למישהו? 

את מי זה יעניין חוץ ממני ואולי הדודה שלי...

וכך הלאה...

אם לא ניכנס ברצינות למערכת יחסים עם הקולות, שלא ברור מקורם, בפנים או בחוץ, מהר מאד נמצא את עצמנו  דוחים, מוותרים, מבטלים.

במקום זה, נוכל ליצור קשרי גומלין נדיבים,עשירים, מקדמים, ומספקים.  הקולות האלה- כבודם במקומם מונח, אבל לא במקומותינו.

1. התמודדנו איתם- הדרך נעשית זורמת, כאילו אנחנו שטים על מים, שבין כה וכה זורמים, ואנחנו רק רוכבים על הגל באותו כיוון. נ ה נ י ם!

אם כך, מהי מערכת היחסים הזו?

על כך ברשומה הבאה

אלא אם כן יש לכם משהו לומר בנידון.

רחל

http://www.3c-coaching.co.il/

זרימה

אתם מקבלים רשומה זו במסגרת הסדרה לאימון לכתיבה ממקום אחר.

אלא שהפעם אני רוצה קצת לחרוג ממנהגי ולחבר כאן את רוח הכתיבה לאירוע מיוחד במינו.

הכתיבה, כמו שאתם חשים, היא כתיבה ממקום אחר. כתיבה שמעורב בה רגש רב, תחושות, רוחניות במובן היומיומי. כאשר אנחנו נמצאים בהלך רוח שכזה והכתיבה או היצירה זורמים מאיתנו, אנחנו מצויים בזרימה. זרימה בינינו לבין עצמנו, זרימה  בינינו לבין החומרים שכבר נוצרו או החומרים שעומדים להיוולד. כאילו אנחנו והחומר שוהים במעין יקום קטן וכל תודעתנו נתונה לרגע הזה שזה קורה בערות מיוחדת במינה , ערות של חושים שאינה נוכחת ברגיל.

זו זרימה.

הזרימה נמצאת גם במהלך מפגשי אימון, וברגעים הללו המאמן והמתאמן מצויים במעין "יחד" יוצא דופן, ובלי מאמץ באים פתרונות.

על זרימה באימון ולא רק בו מתקיים בקרוב יום עיון בניהול בעלי יקירי, דר' עודד בן מנחם. 

ביום העיון הוא ירצה על מהות הזרימה, ועידית ג'וס תרצה על אימון לסוכרתיים. (מי שיש לו קרוב עם סכרת או שיש לו בעצמו יודע כמה חשוב הניהול העצמי).

כמו כן, במרחב פתוח יתקיימו מיני סדנאות בכמה נושאים: רנן אהרון יעסוק באימון מנהלים, עודד בן מנחם- אימוני צל למורים, עידית ג'וס- על כלים באימון לסוכרתיים, ואנוכי אעסוק במטאפורות.

הזדמנו זו הנה גם השקה של ערכה חדשה למאמן, אותה יצר עודד בן מנחם: שני ספרים ותקליטור.

מועד יום העיון: 23.3

המקום: "מקום לעניין" בקיבוץ מחניים.

השעות: 0900-1300

עלות כניסה 40 ש"ח

(בבקשה להצטייד בצ'קים או מזומן)

הערכה למאמן תימכר ביום העיון בהוזלה ניכרת.

התקליטור יינתן לכולם במתנה!!!

.כמו כן, יינתנו עמדות לשתי נשים מיוחדות שיציגו וימכרו את ספריהן

ראו עצמכם מוזמנים.

בבקשה להירשם אצלי דרך האתר של המרכז לאימון קונפלואנטי- בצור קשר.

  אשמח לתגובות בצור קשר או בפייסבוק

רחל

מסתרי הפירוק וההרכבה

אתם נמצאים כאן כקוראים נאמנים בסדרה "חשוף סוף סוף את האוצר וצא לאור". מדובר בכישרונות שבכם שמחפשים דרך להופיע, בוא לידי ביטוי, להשפיע.

אחר שהראיתם לעצמכם את המכלול- מה יש לכם כנקודת פתיחה, ואחר שדגתם מתוך התבונה את המכנה המשותף, הסוגיה שנמצאת בכתבי היד או ביצירות, ואחר שפרשתם את החלקים וארגנתם אותם בקבוצות....

הגיע הזמן לחשוף את מסתרי הפירוק וההרכבה. המשחק הזה בין פירוק להרכבה. ...

כאשר מופיע הנושא הכללי הסוגיה שמתחת לפני השטח, אנחנו במבט על, רואים משהו עיקרי משותף, זונחים בכוונה את הקצוות שאינם נכנסים להגדרה. מבט העל מעודד אותנו לבחור את ה"מה".

הפירוק, לעומת זאת, מטיל אותנו אל תוך ים הפרטים.  פרט אחרי פרט, חלק אחרי חלק, כל דבר מקבל נוכחות ותשומת לב. 

אנחנו עלולים להיות מוצפים, ואז באה לעזרתנו ההרכבה הבאה, מבט העל החדש, לאחר שהבחנו בפרטים.

ככה זה עובד.

אחר שחילקנו את כתבי היד לקבוצות ויכולנו להבחין במבט רענן ממה מורכב השלם, באה אתנחתא. רגע להרפות מכל זה, להתרחק. ההתרחקות הזו היא סוג של מבט על מסוג אחר. בעצם, איננו עומדים מול החומרים שלנו. הספר או היצירה כבר נוכחים בתוך הראש. אנחנו הולכים עם זה יומם וליל, זה חלק מאיתנו, ממשיך לעבוד בתוכנו גם כשאין אני מתכוונים. העבודה נמשכת במחשך, בצחצוח השיניים, בבית הקפה, רגע לפני התרדמה. הכל ממשיך לעבוד.

ולפתע צץ לו רעיון, מופיעה תמונה.

על כך בהמשך.

צאו לאתנחתא!

בתמונה- מבט על שולחן אחד בשוק הפשפשים ביפו. למה זה מרגיש שלם?

איפה המוסך הקרוב?

הגעתם לכאן כדי להשתתף בסדרה: להוציא לאור ממקום אחר.

 בואו נתכנס קצת עד כאן: היכרתם בקיומו של האוצר שלכם.  מרגע שניתנה ההכרה בערך, התחלתם לדוג את פיסות האוצר, קטעים כתובים או משהו אחר... להעלות אותם לאוויר העולם, לאסוף אותם ביחד, לתת למסה של הדברים להשפיע עליכם. כן, יש לכם משהו להעביר הלאה.

בשלב הבא פשוט השתהיתם מול זה, נתתם למה שיש שם מקום כדבר אחד שלם וחיכיתם. איזו מילה יוצאת שם, איזו כותרת, נושא, סוגיה. מהו הדבר שיש בידכם?

והנה אנחנו כאן, מצפים בקוצר רוח. מה הלאה?

לתהליך הזה של יצירת השלם יש תנועה למעלה ולמטה. מה הכוונה? לעתים נבקש הכללה, ולעתים נתבונן   פרטים. במקרה שלנו בשלב הזה מגיע תורם של המרכיבים. נקרא להם חלקים.

 למה חלקים? חישבו על מרכיבי הרכב. לא מדובר כבר בחומר  הראשוני ממנו עשויים הצמיגים, או במתכת ממנה עשויים המוטות, אלא במרכיבים עצמם: שילדה, מנוע, גלגלים, ציריות וכדו'. לא שנהייתי מומחית לרכב, אבל הבנה בסיסית נרכשה מהביקורים במוסך, לא???

כך נשב או נעמוד מול החומרים שלנו (אם אלו קבצים, בבקשה להדפיס אותם ולהפכם למשהו מוחשי) ונארגן אותם לחלקי הרכב. גושים גושים נסדר אותם. רצוי על משטח נקי ורחב, שלא תהיינה הסחות דעת. נפרוש הכל ונתחיל לזהות מכנים משותפים, כך שייווצרו מעין קבוצות. לעתים נתלבט, לאיזו קבוצה שייך פריט זה או אחר. 

ניתן לכל קבוצה כזו כותרת.

בכך תם השלב הזה, שמטרתו זיהוי: זיהוי של מרכיבים בתוך המכלול.

טוב, עשינו היכרות עם המרכיבים ונתנו להם שם. מה יוצא לנו מזה?

על כך ברשומה הבאה.

מהו הדבר? בשקט יופיע השם

הנה, המסה מונחת לפניכם, אמנם בתפזורת אבל נראית לעין. 

אוסף של קטעים, אולי שירים, אולי פיסות יומן, או, לחילופים ציורים, צילומים, תווים של מנגינות שהתהלכו בראשכם, רשמי מסע, אוסף.... הכל מונח, ללא סדר וארגון, אבל בהישג יד.

יופי!!! נעשתה כברת דרך כאן.

ברגע הזה, זה הזמן ליצור מחשבה חדשה, תחושה חדשה כלפי התפזורת. מהו הדבר שבידכם? קטעים- על מה? תווים? מה טעם המוסיקה? אוסף? מה מיוחד בו?

זה הזמן לשאוב חכמה ממקום אחר. היכן המקום האחר? אתם עצמכם, תוככם, ליתר דיוק. זאת, כדי לנסח מהו הרעיון החדש. מהו המכנה המשותף שאינו מובן מאליו? מהו המסר שלכם? מה...מה...מה? מה זה?

הנה כך: שבו מול כל מה שיש. אם מדובר בקבצים, אנא הדפיסו, היו נוכחים מול המילים שעל נייר ממש, שיוכל לבכם להרגיש את הכל ביחד.  שתוכל העין הפנימית לראות את התמונה שעוד לא נוצרה. פשוט שבו בשקט, את הרעשים הטכנולוגיים השאירו בחוץ וגם את כל ההפרעות הצפויות. היו עם החומר כאילו הוא בן הזוג האולטימטיבי, ואתם לומדים אותו דרך הגוף. היו עם ה"מה", רק אתם. 

כבו הכל, אין צורך בתקשורת המונים וגם לא בתקשורת סלולרית. כעת התקשורת היחידה תתרחש עם החכמה שקיימת בכם לא רק מרגע היוולדכם, אלא שהיא מקבל השראה מהקודמים לה. הסביבה, השורשים... כל אלה הותירו בכם רישומם, וכעת הכל מגוייס: מהו החומר המונח לפניכם? מה טבעו ומה טיבו? לאיזה נהר אחד יתנקזו כל הפלגים הקטנים.  

מרגע שייווצר קשב פנימה, קשב פשוט, יתחילו להגיע תמונות, תחושות, רגשות (כך על פי גישת ההתמקדות). היו בקבלה טוטלית, מה שבא ברוך הבא. 

בעוד תשומת הלב מופנית פנימה שאלו איזו מילה מופיעה עם כל זה.... חכו, משהו יעלה.

פקחו לאט עיניכם. ובכן מהו הדבר שמונח לפניכם? מה השם שתיתנו לזה, גם אם יהיה זמני יש לו יכולת להשפיע על ההנעה וההנאה. מרגע שנוצר השם, אתם מוכנים לשלב הבא.

אולי תרצו להיות מסוקרנים לקראת השלב הבא...
בינתיים אתם מוזמנים לאתר המרכז לאימון קונפלואנטי

שלל של דייג אחד, מי הדייג?

כן, אתם יודעים על קיומו של "האוצר", שבינתיים נמצא במחשכים. אוצר שהוא רק שלכם ויכול לבוא לידי ביטוי בדרכים כה מגוונות.

אלא מה, ייתכן שעוצמתו והמסה שלו עדיין אינם ניכרים לעין, אינם נחשבים. וזאת, למה? משום שהוא מפוזר ב"בוידם" של מקומות שונים ומשונים בחייכם; אולי כקבצים במחשב, שמורים פה ושם. אולי כדפים מתחת לערמת ספרים, אולי כפתקאות בתוך שקיות .

אולי בתוך מחברות מהסוג שכבר לא מוכרים, או בקלסרים שמזמן העפתם למחסן.

האוצר בתוך מחסן!!!! אוי, כמה זה כואב...

ובכן, זה הזמן. היכרתם במשהו מיוחד שיש לכם לחלוק עם העולם, עם אנשים. הצטיידו ב"חכה" של פירורי האוצר. לדוג, לדוג את היהלומים מתוך מחשכי השכחה, מתוך ערמות האבק. לדוג, זו המשימה. לדוג ולהעלות על פני השטח כדי שהאור יתחיל לסנוור. 

דמיינו פיסת זכוכית קטנה אחת, שקרן אור פוגעת זה. יש נצנוץ קטנטן. כעת אתם אוספים לכם הרבה פיסות כאלה, כבר אי אפשר להתעלם ממסת האור שזה מפיץ. ואפילו כך, לא מסודר ומאורגן, רק קרעים שנוגעים זה בזה, נמצאים ביחד, מאפשרים למשהו גדול יותר להתגלות.

זה השלב: דייג ואיסוף של השלל. הרי מדובר באוצר, לא? 

ברגע שכל החלקים גלויים, נראים, נתפסים, מתחילה להופיע המשמעות.

לכל אחד מכם הדרך המיוחדת למצוא את החומרים שלכם. ובכן, היכן הם נמצאים? היכן?

ברשומה הבאה: מה עושים עם "השלל" אחרי שנתפס?

אוצרות בפנים

מתי פעם אחרונה באמת ביטאתם את עצמכם? מתי בפעם האחרונה העברתם את מי שאתם החוצה, לעולם?
למה אני שואלת?
אני חווה בעצמי את הכמיהה הזו לחלוק את הלמידות המיוחדות, הכישורים, הסיפורים בדרך חיי.
כן, יש שלב כלשהו בחיים שבו התשוקה מתגברת: לחלוק! לחלוק! להיראות.

לעתים החומרים מחייכם האישיים או המקצועיים נארגים ומתחננים: תנו לנו לצאת!!! הם צועקים "אנחנו במחשכים, רוצים קצת אור...". ובהיותכם מאזינים לקולות האלה, שמעיזים להשמיע את עצמם במשך ש-נ-י-ם לא תוכלו להשתיקם לעד. אולי זה הזמן לכתוב, להעמיד תערוכה, ליצור מנגינה, לאסוף את מה שיש לגלות איזו מהות חדשה יוצאת משם.
אולי אלה סיפורים קצרים, אולי מתכונים מיוחדים מבית סבתא, אולי דרכים לפתרון בעיות בתחום ההתמחות שלכם, אולי צילומים ברגעי חסד. כל זה הוא בבחינת ידע מיוחד, שנמצא רק אצלכם.

שלב ראשון: ההכרה! ההכרה בכך שאתם בעלי האוצר החבוי ואתם מתאווים להוציא אותו מהמסתור ולהתחיל קצת לגלות. האוצר מתגלה= אתם מתגלים.

שלב שני? ברשומה (פוסט) הבאה!

יש לכם אוצר? תנו רמז בתגובתכם...

מה דוגר וגם מבשיל ואינו תרנגולת

מי מאיתנו אינו מכיר מצבים שייקראו בפינו "תקיעה". אני מעדיפה את המונח "הולד" במשמעות החזק כך, המתן וכדו'. וזאת למה? משום שאם על פני השטח אין התקדמות, אין פעילות מי יודע מה, זה עשוי להיות סימן לפעילות פנימית, סמויה, דווקא מתחת לפני השטח.

לעיתים, דווקא בתקופה שכזו, והבנתם, אני נמצאת שם כרגע, יש מעין קצב אחר, חדשנויות אינן פורצות כך סתם ומחוללות תנועה בלתי פוסקת. משהו אחר קורה. היצירה הכתובה או כל יצירה אחרת אינה רצה מתוך עצמה, אך בפנים מתחוללות תמורות. מתרחש חיפוש.

החיפוש הזה יכול להיות בשם הרצון להיות יותר מדויקת. החיפוש הזה יכול להיות כדי להבשיל. הבשלה הוא תהליך פנימי. זו עשויה להיות גם דגירה, דגירה על פיתרון, על שינוי, על משהו חדש שרוצה לצאת.

נכון, כשאנו מסתכלים על עגבנייה, נראה בצבע שלה ובדרגת הקושי אם היא בשלה. בשלה לאכילה, אלא מה?

יחד עם זאת אם נחשוב על התפתחות תינוק, פתאום צצה לה תנועה חדשה שהוא עושה. זה איננו פתאומי. הוא הבשיל לתנועה הזו, אם מבחינת חיזוק שרירים, אם מבחינת קשר עין-יד.

אולי תרצו לשאול איך להבחין בין סתם תקיעה לעצירה שהיא הבשלה?

ההבדל נעוץ, בעיני, במה שאנחנו עושים עם הנתונים. הנתונים, במקרה זה, שאין תזוזה. מה עושים עם זה?

התגובה שלנו, ההתייחסות למצב, הפרשנות שאנחנו נותנים או הקישורים שאנחנו עושים בין זה למשהו אחר בחיינו- זה עשוי להפוך אותנו ל"מבשילים".

אולי יעבור ילד, יקטוף תפוז בשל, יקלף אותו כך, עם המיץ על הידיים, ויתענג על הפלחים והבקבוקונים המתפוצצים. כן, התפוז בשל, ראוי! משהו קורה!

איך הטווח הארוך עושה נפלאות

מי לא מכיר את התחושה שכבר היה בסרט הזה שלו?

מי לא מכיר את האופי החזרתי של מחשבות מסוימות, התלבטויות מסוימות, ספקות מסוימים, דאגות מסוימות... הם באים משום מקום כל פעם מחדש, מטרטרים עד שנמאס. אבל זה לא עוזר. זה יכול להיות משהו אישי, ויכול להיות קשור לעסק שלכם. לרגע יירגע, ושוב...

זה בטווח הקצר. הקונפליקט הזה נמצא כאן ועכשיו, ורב הקושי למצוא פתרון אולטימטיבי.

דמיינו שאפשר לנסח מטרה. מטרה ארוכת טווח. נאמר, לעשר שנים. דמיינו שאתם חושבים איך יהיו חייכם עוד עשר שנים.

לא מספיק לחשוב. שבו וכיתבו. אין מבחן על לשון או תחביר. פשוט שבו וכיתבו.

וזאת למה?

הכתיבה מקדמת את המחשבה אל עולם המציאות. לפחות בצעד אחד. מחשבה בלבד שאין לה ביטוי כלשהו עלולה להתפוגג במהרה, ואז מגיע הרעיון הבא ושוב הבא. הכל נשאר במשפחה של המחשבות במעין לולאה. אין פריצה מהמעגל הזה.

לכן, הכתיבה מוסיפה קצת עוגן, קצת סיכוי. סיכוי למה? למימוש! כן, ממש ממש.

בזמן הכתיבה נוצרת בתוכנו איזו ציפייה לדיוק. הצורך לנסח מה באמת אנחנו רוצים מביא אותנו לבהירות.

מכירים את ההרגשה שמעונן ומעונן ופתאום מתבהר? כן, ככה זה. מתבהר.

נחזור רגע למחשבה הטורדנית, לדילמה שמשגעת לנו את המערכת הפנימית. אחרי שכתבנו את עצמנו עוד עשר שנים, איך יהיו חיינו, הדילמה הנוכחית מתגמדת, מקבלת בהירות, מקבלת הקשר. נוצר כיוון. הכיוון אל הדבר ההוא שנכתב...חיינו עוד עשר שנים.

ברגע הזה שנוצר הכיוון בפנים, יש סיכוי שתבוא תחושה חדשה של איזון. זה כמו שמניחים את הביצים בסיר כדי לבשלן. הן לא יושבות היטב, אך ברגע שנמזוג מים לסיר, הן פתאום מתארגנות עם עצמן.

ככה נרגיש.

יש סיכוי שככה נרגיש.

בינתיים נשמעות בחוץ יללות התנים, נשמעות קרוב מתמיד. אני יודעת שעוד מעט הן ייפסקו או יעברו למקום אחר, כי זה טבען. במקרה הזה אין צורך לחשוב איך אהיה עם זה עוד עשר שנים... ואולי כן?

הצילום המצורף הוא מתוך תערוכה מעניינת בבית העיריה הישן בת"א ברחוב ביאליק. צלמת אמריקאית רובין מור הנציחה את חבריה לכיתה בתיכון בברוקלין ברגע מיוחד בו התלמידים מציגים פיתרון למשוואה הנדסית באמצעות חוטי "סבתא סורגת". את הרעיון הגה המורה ג'ימס מרפי במטרה לסייע לתלמידים להתגבר על קשיים בתרגול מתמטי.

דמיינו את הילדה עוד עשר שנים!!!!!

נמל עכשיו

תמונה שווה אלף מילים, מי לא יודע לומר זאת...

ומה עם מילה?

מילה נושאת בחובה תמונות אפשריות רבות. אלף? אלפיים? מה זאת אומרת?

אם אומר "כיפורים", מה זה מעורר בכם? הדמיון עובד... החוויות שנצרבו שולחות איתותים... התמונות באות...

"באותו יום שישי חזר הביתה. השבת הכנסת. איך ידע? התחבורה הציבורית נעלמה מהכביש. נכון, הוא גר ברחוב קטן, נג'ארה, אבל מיד שם לב שעוצמתו של הרעש המונוטוני הולכת ויורדת. אוטו אהב את העובדה שהוא גר ברחוב שקוראים לו נג'ארה... כל כך אהב להגיד נג'ארה, ולא ידע למה. באותו ערב, כשיצא מהיכל הציבעוני של מטי... הצליח צל בין ערביים להתגנב אצלו גם ללב...

קטע מתוך הסיפור "אוטו" בספרי "נמל".

מכירה מיוחדת של ספרי "נמל" .

מחיר 55 ₪ (כולל דמי משלוח!).

לפרטים והזמנה:

0523-392557

פרספקטיבה של ראש שנה

הרבה נושאים שרציתי לכתוב עליהם. אני יוצאת החוצה.

שומעת את הדררה צורחת את צריחת הבוקר. דררה, ציפור גדולה ירוקה, יש לה פרצוף של תוכי שברח זה עתה מן הכלוב. אבל לא, זו מושבה גדולה על עצים בגובה רב. הם שכחו את תוכיותם.

לא, לא הטקסט של הדררה חשוב כאן. רחש אחר.

מהיכן הוא יוצא?

מפח האשפה.

רגע, אולי חתולים?

אולי השכן שמנסה לדחוס אשפה מעל גובה התכולה של הפח?

אבל הרחשים האלה ממשיכים ולא נראתה דמות השכן.

טוב, ארד ואשים עצמי יוצאת להליכה, עדיין השיער סתור, מעיד על כך שעוד לא נפתח הבוקרא בצורה מסודרת.

אישה. אישהבשנות השבעים. לבושה חלוק. לידה סלים מלאים פחיות. פחיות למיחזור.

היא נוברת בפחי האשפה בשעות הבוקר המוקדמות של החג.

"בוקר טו וחג שמח" היא מקדימה.

ואני משיבה גם כן

הבטן שלי מתכווצת.

מדמיינת, זו יכולה להיות אמא של כל אחד, או סבתא.

בכל זאת פרצופה היה מחייך. מאור פניה, כך בחלוק בבוקר של חג.

נקודת מבט. ראש השנה.

שנה טובה!!!.

טקסטים לרוב בצל האוהל

ביקור אחד בעין בוחנת ועם מצלמה במאהל רוטשילד, ומגיעה תחושת המכה בבטן. האוהלים הם טקסט. הפוסטרים על העצים הם טקסט. פינות הדיון והשיח עם כיסאות מאולתרים הם טקסט. הניקיון המפתיע!!!! הוא טקסט. הספות הישנות הם טקסט. והאנשים הרבים העוברים שם, נעצרים... הם חלק מהטקסט. נכתב פה סיפור בהמשכים, עלילה מתחילה להתחבר, אך הפרק הבא אינו ידוע.

המשפטים הכתובים שם, פנינה יצירתית. איך הטקסט המילולי נהיה שם כל כך יצירתי?

כשהרגש מעורב, משהו בבטן רוחש

דפיקות לב ותחושה של אש.

נולד פוסטר!

כשנוגעים זה בזה יחדיו

דומים ושונים בחודש אב

נולד זהב!

כך הרגשתי, משוטטת עם המצלמה...

והנה כמה פנינים תוצרת רוטשילד, ראוי להנצחה:

המדינה סובלת מהפרעות קשב וריכוזיות

תפקיד המחנך להיות מובן

לא מובן מאליו

למה מחירי המזון עולים?

אנחנו יכולים להגיע לירח אבל לא לגדל עגבניות?

לביבי שלי 3 דירות

3 דירות לביבי שלי

לולא היו לו 3 דירות

אולי היתה לי דירה משלי

לכו לשם לחוות עוצמה

מה שנאמר, מה שלא נאמר

מה שני אלה אומרים זה לזה? בעצם, מה היא בדיוק אומרת לו? למה הוא מרכין את ראשו?

את הפסל הזה צילמתי בפארק הפסלים בנורבגיה. עבודת חיים ענקית של ויגלנד.

שתי דמויות. כל כך ברור. ובכל זאת, החלק הנסתר הוא המסקרן.

כך גם בכתיבה. אנחנו כותבים, המילה ברורה, המשפט ברור. ובכל זאת, עשוי להיות בצירופים המסוימים של המשפטים לקטע שלם רובד נסתר. כמו שכבת רקמה הנמצאת למתחת לשכבה הגלויה.

הדמויות בפסל מדברות אלינו בשפה לא ברורה. כך גם הטקסט השלם. המשמעות הנוספת שמסתתרת עושה את החיבור לנפש. הראש מבין את המילים, מבין את הפשר. ובכל זאת, היצירה השלמה, הטקסט כולו, מעבירים משהו נוסף, גם אם לא נהיה מודעים לכך. זה פשוט נמצא שם.

השאלה: האם אנחנו, הכותבים, שמים לב לכך, מרגישים בדבר?

ואם נרצה לדעת מה עלה שם? פשוט נעצום עיניים אל מול הקריאה, נשים לב מה היא מעלה.

אולי נוכל לרתום את המהות הזאת לטובת לטובת מטרת הכתיבה? בהחלט כן. אפשר ללכת מכאן לחשיבה השיווקית. השיווק הוא תורה בפני עצמה שחותרת להשתמש בכל מה שיש, גלוי וסמוי.

אולי לנוכל לרתום את המהות הזאת לטובת העברה של מסר, שנמצא בלב הטקסט ובשורשיו?

אם כן, עלינו לשבת בשקט, להתבונן פנימה, לגלות מה בעצם אנחנו רוצים. כאשר הידיעה הזאת תופסת את כל הגוף, אין ספק שזה יחלחל אל בין השורות, נרצה או לא נרצה.

יחד עם זאת, הסתייגות קלה. כאשר אנחנו ברצף של כתיבה, המילים באות, לעיתים, מעצמן, וגם אם תכננו היטב את המבנה, יש לטקסט מעין אורח חיים משל עצמו, שאינו תלוי בו. לעיתים, מתהווה של משמעות שלא תכננו. זה פשוט נוצר, כמו פסל, מתוך העבודה.

איך נדע?

פשוט נעצום עיניים אל מול הטקסט. משהו יעלה. אולי שתי דמויות שאומרות סוד...

לעוף עם המילים כמו ספירלה

הנה תמונה שבוודאי מוכרת לכל מי שעיניו גם בשמיים:
ציפורים נוסקות מעלה מעלה באמצעות אוויר חם . הן חגות במעגלים הולכים ומתרחבים בספירלה אנכית, שנקראת טרמיקה. הן מגיעות בסופו של דבר לאוויר קר ומתחילות בגלישה לכיוון הרצוי.

דמיינו לעצמכם, שהטקסט שאתם כותבים נכתב על פי חוקי הטרמיקה.אתם מתחילים במעגלים קטנים. כן, מעגלים, לא קו אנכי. בכל מעגל אתם מגיעים לנקודה גבוהה יותר, עם יותר ידע. אתם חושפים את המסר שלכם בהדרגה, בונים את הטרמיקה הייחודית שלכם.

ולא רק זאת! כל מעגל מכיל את המעגלים האחרים שמתחתיו. כל התקדמות אנכית מכילה רמזים לידע שכבר נוצר במשפטים הקודמים.

מה השאלה הבאה? איך זה אפשרי?

מבנה השפה הוא כה מתוחכם ועשיר! כמו שהציפורים חשות את הטרמיקה בגופן, כך אתם תוכלו לחוש את הטקסט ואת הדאייה למעלה. הנה משהו שטבעי לכם: די בכך שתשתמשו ב"הוא" ותרמזו על משהו שעלה קודם לכן. די בכך שתתחילו ב"לעומת זאת", ובכך תאספו את המעגל הקודם. "זאת"- משהו שצוין קודם לכן, ואתם נושאים עולמות ונוסקים למעלה.

דרכים רבות לאיסוף הרמזים והנעתם אל עבר הגלישה. אם רק תוכלו לראות בטקסט תנועה שלכם אל עבר חוסר המאמץ. .. כאשר הקורא מגיע אל האוויר הקר, הוא מתחיל לגלוש פנימה, אל ההבנה בתוכו. ההבנה הזו כל כך מרגיעה...ועד שלא תגיעו אליה לא תחדלו לדאות למעלה, או, לחילופין, כאשר תתעייפו, תעזבו את הגזרה לטובת מקום אחר.

תחושת התנועה של הטקסט היא הספירלה ותפקידכם בלהקה לאסוף את הרמזים הלאה לעבר הבנת המסר בעצמותיכם.

כיצד אתם מניעים את הטקסט שלכם באתר? כיצד אתם דואים, ומה זה בשבילכם שיש גלישה???