אוצרות בפנים

מתי פעם אחרונה באמת ביטאתם את עצמכם? מתי בפעם האחרונה העברתם את מי שאתם החוצה, לעולם?
למה אני שואלת?
אני חווה בעצמי את הכמיהה הזו לחלוק את הלמידות המיוחדות, הכישורים, הסיפורים בדרך חיי.
כן, יש שלב כלשהו בחיים שבו התשוקה מתגברת: לחלוק! לחלוק! להיראות.

לעתים החומרים מחייכם האישיים או המקצועיים נארגים ומתחננים: תנו לנו לצאת!!! הם צועקים "אנחנו במחשכים, רוצים קצת אור...". ובהיותכם מאזינים לקולות האלה, שמעיזים להשמיע את עצמם במשך ש-נ-י-ם לא תוכלו להשתיקם לעד. אולי זה הזמן לכתוב, להעמיד תערוכה, ליצור מנגינה, לאסוף את מה שיש לגלות איזו מהות חדשה יוצאת משם.
אולי אלה סיפורים קצרים, אולי מתכונים מיוחדים מבית סבתא, אולי דרכים לפתרון בעיות בתחום ההתמחות שלכם, אולי צילומים ברגעי חסד. כל זה הוא בבחינת ידע מיוחד, שנמצא רק אצלכם.

שלב ראשון: ההכרה! ההכרה בכך שאתם בעלי האוצר החבוי ואתם מתאווים להוציא אותו מהמסתור ולהתחיל קצת לגלות. האוצר מתגלה= אתם מתגלים.

שלב שני? ברשומה (פוסט) הבאה!

יש לכם אוצר? תנו רמז בתגובתכם...

מה דוגר וגם מבשיל ואינו תרנגולת

מי מאיתנו אינו מכיר מצבים שייקראו בפינו "תקיעה". אני מעדיפה את המונח "הולד" במשמעות החזק כך, המתן וכדו'. וזאת למה? משום שאם על פני השטח אין התקדמות, אין פעילות מי יודע מה, זה עשוי להיות סימן לפעילות פנימית, סמויה, דווקא מתחת לפני השטח.

לעיתים, דווקא בתקופה שכזו, והבנתם, אני נמצאת שם כרגע, יש מעין קצב אחר, חדשנויות אינן פורצות כך סתם ומחוללות תנועה בלתי פוסקת. משהו אחר קורה. היצירה הכתובה או כל יצירה אחרת אינה רצה מתוך עצמה, אך בפנים מתחוללות תמורות. מתרחש חיפוש.

החיפוש הזה יכול להיות בשם הרצון להיות יותר מדויקת. החיפוש הזה יכול להיות כדי להבשיל. הבשלה הוא תהליך פנימי. זו עשויה להיות גם דגירה, דגירה על פיתרון, על שינוי, על משהו חדש שרוצה לצאת.

נכון, כשאנו מסתכלים על עגבנייה, נראה בצבע שלה ובדרגת הקושי אם היא בשלה. בשלה לאכילה, אלא מה?

יחד עם זאת אם נחשוב על התפתחות תינוק, פתאום צצה לה תנועה חדשה שהוא עושה. זה איננו פתאומי. הוא הבשיל לתנועה הזו, אם מבחינת חיזוק שרירים, אם מבחינת קשר עין-יד.

אולי תרצו לשאול איך להבחין בין סתם תקיעה לעצירה שהיא הבשלה?

ההבדל נעוץ, בעיני, במה שאנחנו עושים עם הנתונים. הנתונים, במקרה זה, שאין תזוזה. מה עושים עם זה?

התגובה שלנו, ההתייחסות למצב, הפרשנות שאנחנו נותנים או הקישורים שאנחנו עושים בין זה למשהו אחר בחיינו- זה עשוי להפוך אותנו ל"מבשילים".

אולי יעבור ילד, יקטוף תפוז בשל, יקלף אותו כך, עם המיץ על הידיים, ויתענג על הפלחים והבקבוקונים המתפוצצים. כן, התפוז בשל, ראוי! משהו קורה!

איך הטווח הארוך עושה נפלאות

מי לא מכיר את התחושה שכבר היה בסרט הזה שלו?

מי לא מכיר את האופי החזרתי של מחשבות מסוימות, התלבטויות מסוימות, ספקות מסוימים, דאגות מסוימות... הם באים משום מקום כל פעם מחדש, מטרטרים עד שנמאס. אבל זה לא עוזר. זה יכול להיות משהו אישי, ויכול להיות קשור לעסק שלכם. לרגע יירגע, ושוב...

זה בטווח הקצר. הקונפליקט הזה נמצא כאן ועכשיו, ורב הקושי למצוא פתרון אולטימטיבי.

דמיינו שאפשר לנסח מטרה. מטרה ארוכת טווח. נאמר, לעשר שנים. דמיינו שאתם חושבים איך יהיו חייכם עוד עשר שנים.

לא מספיק לחשוב. שבו וכיתבו. אין מבחן על לשון או תחביר. פשוט שבו וכיתבו.

וזאת למה?

הכתיבה מקדמת את המחשבה אל עולם המציאות. לפחות בצעד אחד. מחשבה בלבד שאין לה ביטוי כלשהו עלולה להתפוגג במהרה, ואז מגיע הרעיון הבא ושוב הבא. הכל נשאר במשפחה של המחשבות במעין לולאה. אין פריצה מהמעגל הזה.

לכן, הכתיבה מוסיפה קצת עוגן, קצת סיכוי. סיכוי למה? למימוש! כן, ממש ממש.

בזמן הכתיבה נוצרת בתוכנו איזו ציפייה לדיוק. הצורך לנסח מה באמת אנחנו רוצים מביא אותנו לבהירות.

מכירים את ההרגשה שמעונן ומעונן ופתאום מתבהר? כן, ככה זה. מתבהר.

נחזור רגע למחשבה הטורדנית, לדילמה שמשגעת לנו את המערכת הפנימית. אחרי שכתבנו את עצמנו עוד עשר שנים, איך יהיו חיינו, הדילמה הנוכחית מתגמדת, מקבלת בהירות, מקבלת הקשר. נוצר כיוון. הכיוון אל הדבר ההוא שנכתב...חיינו עוד עשר שנים.

ברגע הזה שנוצר הכיוון בפנים, יש סיכוי שתבוא תחושה חדשה של איזון. זה כמו שמניחים את הביצים בסיר כדי לבשלן. הן לא יושבות היטב, אך ברגע שנמזוג מים לסיר, הן פתאום מתארגנות עם עצמן.

ככה נרגיש.

יש סיכוי שככה נרגיש.

בינתיים נשמעות בחוץ יללות התנים, נשמעות קרוב מתמיד. אני יודעת שעוד מעט הן ייפסקו או יעברו למקום אחר, כי זה טבען. במקרה הזה אין צורך לחשוב איך אהיה עם זה עוד עשר שנים... ואולי כן?

הצילום המצורף הוא מתוך תערוכה מעניינת בבית העיריה הישן בת"א ברחוב ביאליק. צלמת אמריקאית רובין מור הנציחה את חבריה לכיתה בתיכון בברוקלין ברגע מיוחד בו התלמידים מציגים פיתרון למשוואה הנדסית באמצעות חוטי "סבתא סורגת". את הרעיון הגה המורה ג'ימס מרפי במטרה לסייע לתלמידים להתגבר על קשיים בתרגול מתמטי.

דמיינו את הילדה עוד עשר שנים!!!!!

נמל עכשיו

תמונה שווה אלף מילים, מי לא יודע לומר זאת...

ומה עם מילה?

מילה נושאת בחובה תמונות אפשריות רבות. אלף? אלפיים? מה זאת אומרת?

אם אומר "כיפורים", מה זה מעורר בכם? הדמיון עובד... החוויות שנצרבו שולחות איתותים... התמונות באות...

"באותו יום שישי חזר הביתה. השבת הכנסת. איך ידע? התחבורה הציבורית נעלמה מהכביש. נכון, הוא גר ברחוב קטן, נג'ארה, אבל מיד שם לב שעוצמתו של הרעש המונוטוני הולכת ויורדת. אוטו אהב את העובדה שהוא גר ברחוב שקוראים לו נג'ארה... כל כך אהב להגיד נג'ארה, ולא ידע למה. באותו ערב, כשיצא מהיכל הציבעוני של מטי... הצליח צל בין ערביים להתגנב אצלו גם ללב...

קטע מתוך הסיפור "אוטו" בספרי "נמל".

מכירה מיוחדת של ספרי "נמל" .

מחיר 55 ₪ (כולל דמי משלוח!).

לפרטים והזמנה:

0523-392557

פרספקטיבה של ראש שנה

הרבה נושאים שרציתי לכתוב עליהם. אני יוצאת החוצה.

שומעת את הדררה צורחת את צריחת הבוקר. דררה, ציפור גדולה ירוקה, יש לה פרצוף של תוכי שברח זה עתה מן הכלוב. אבל לא, זו מושבה גדולה על עצים בגובה רב. הם שכחו את תוכיותם.

לא, לא הטקסט של הדררה חשוב כאן. רחש אחר.

מהיכן הוא יוצא?

מפח האשפה.

רגע, אולי חתולים?

אולי השכן שמנסה לדחוס אשפה מעל גובה התכולה של הפח?

אבל הרחשים האלה ממשיכים ולא נראתה דמות השכן.

טוב, ארד ואשים עצמי יוצאת להליכה, עדיין השיער סתור, מעיד על כך שעוד לא נפתח הבוקרא בצורה מסודרת.

אישה. אישהבשנות השבעים. לבושה חלוק. לידה סלים מלאים פחיות. פחיות למיחזור.

היא נוברת בפחי האשפה בשעות הבוקר המוקדמות של החג.

"בוקר טו וחג שמח" היא מקדימה.

ואני משיבה גם כן

הבטן שלי מתכווצת.

מדמיינת, זו יכולה להיות אמא של כל אחד, או סבתא.

בכל זאת פרצופה היה מחייך. מאור פניה, כך בחלוק בבוקר של חג.

נקודת מבט. ראש השנה.

שנה טובה!!!.

טקסטים לרוב בצל האוהל

ביקור אחד בעין בוחנת ועם מצלמה במאהל רוטשילד, ומגיעה תחושת המכה בבטן. האוהלים הם טקסט. הפוסטרים על העצים הם טקסט. פינות הדיון והשיח עם כיסאות מאולתרים הם טקסט. הניקיון המפתיע!!!! הוא טקסט. הספות הישנות הם טקסט. והאנשים הרבים העוברים שם, נעצרים... הם חלק מהטקסט. נכתב פה סיפור בהמשכים, עלילה מתחילה להתחבר, אך הפרק הבא אינו ידוע.

המשפטים הכתובים שם, פנינה יצירתית. איך הטקסט המילולי נהיה שם כל כך יצירתי?

כשהרגש מעורב, משהו בבטן רוחש

דפיקות לב ותחושה של אש.

נולד פוסטר!

כשנוגעים זה בזה יחדיו

דומים ושונים בחודש אב

נולד זהב!

כך הרגשתי, משוטטת עם המצלמה...

והנה כמה פנינים תוצרת רוטשילד, ראוי להנצחה:

המדינה סובלת מהפרעות קשב וריכוזיות

תפקיד המחנך להיות מובן

לא מובן מאליו

למה מחירי המזון עולים?

אנחנו יכולים להגיע לירח אבל לא לגדל עגבניות?

לביבי שלי 3 דירות

3 דירות לביבי שלי

לולא היו לו 3 דירות

אולי היתה לי דירה משלי

לכו לשם לחוות עוצמה

מה שנאמר, מה שלא נאמר

מה שני אלה אומרים זה לזה? בעצם, מה היא בדיוק אומרת לו? למה הוא מרכין את ראשו?

את הפסל הזה צילמתי בפארק הפסלים בנורבגיה. עבודת חיים ענקית של ויגלנד.

שתי דמויות. כל כך ברור. ובכל זאת, החלק הנסתר הוא המסקרן.

כך גם בכתיבה. אנחנו כותבים, המילה ברורה, המשפט ברור. ובכל זאת, עשוי להיות בצירופים המסוימים של המשפטים לקטע שלם רובד נסתר. כמו שכבת רקמה הנמצאת למתחת לשכבה הגלויה.

הדמויות בפסל מדברות אלינו בשפה לא ברורה. כך גם הטקסט השלם. המשמעות הנוספת שמסתתרת עושה את החיבור לנפש. הראש מבין את המילים, מבין את הפשר. ובכל זאת, היצירה השלמה, הטקסט כולו, מעבירים משהו נוסף, גם אם לא נהיה מודעים לכך. זה פשוט נמצא שם.

השאלה: האם אנחנו, הכותבים, שמים לב לכך, מרגישים בדבר?

ואם נרצה לדעת מה עלה שם? פשוט נעצום עיניים אל מול הקריאה, נשים לב מה היא מעלה.

אולי נוכל לרתום את המהות הזאת לטובת לטובת מטרת הכתיבה? בהחלט כן. אפשר ללכת מכאן לחשיבה השיווקית. השיווק הוא תורה בפני עצמה שחותרת להשתמש בכל מה שיש, גלוי וסמוי.

אולי לנוכל לרתום את המהות הזאת לטובת העברה של מסר, שנמצא בלב הטקסט ובשורשיו?

אם כן, עלינו לשבת בשקט, להתבונן פנימה, לגלות מה בעצם אנחנו רוצים. כאשר הידיעה הזאת תופסת את כל הגוף, אין ספק שזה יחלחל אל בין השורות, נרצה או לא נרצה.

יחד עם זאת, הסתייגות קלה. כאשר אנחנו ברצף של כתיבה, המילים באות, לעיתים, מעצמן, וגם אם תכננו היטב את המבנה, יש לטקסט מעין אורח חיים משל עצמו, שאינו תלוי בו. לעיתים, מתהווה של משמעות שלא תכננו. זה פשוט נוצר, כמו פסל, מתוך העבודה.

איך נדע?

פשוט נעצום עיניים אל מול הטקסט. משהו יעלה. אולי שתי דמויות שאומרות סוד...

לעוף עם המילים כמו ספירלה

הנה תמונה שבוודאי מוכרת לכל מי שעיניו גם בשמיים:
ציפורים נוסקות מעלה מעלה באמצעות אוויר חם . הן חגות במעגלים הולכים ומתרחבים בספירלה אנכית, שנקראת טרמיקה. הן מגיעות בסופו של דבר לאוויר קר ומתחילות בגלישה לכיוון הרצוי.

דמיינו לעצמכם, שהטקסט שאתם כותבים נכתב על פי חוקי הטרמיקה.אתם מתחילים במעגלים קטנים. כן, מעגלים, לא קו אנכי. בכל מעגל אתם מגיעים לנקודה גבוהה יותר, עם יותר ידע. אתם חושפים את המסר שלכם בהדרגה, בונים את הטרמיקה הייחודית שלכם.

ולא רק זאת! כל מעגל מכיל את המעגלים האחרים שמתחתיו. כל התקדמות אנכית מכילה רמזים לידע שכבר נוצר במשפטים הקודמים.

מה השאלה הבאה? איך זה אפשרי?

מבנה השפה הוא כה מתוחכם ועשיר! כמו שהציפורים חשות את הטרמיקה בגופן, כך אתם תוכלו לחוש את הטקסט ואת הדאייה למעלה. הנה משהו שטבעי לכם: די בכך שתשתמשו ב"הוא" ותרמזו על משהו שעלה קודם לכן. די בכך שתתחילו ב"לעומת זאת", ובכך תאספו את המעגל הקודם. "זאת"- משהו שצוין קודם לכן, ואתם נושאים עולמות ונוסקים למעלה.

דרכים רבות לאיסוף הרמזים והנעתם אל עבר הגלישה. אם רק תוכלו לראות בטקסט תנועה שלכם אל עבר חוסר המאמץ. .. כאשר הקורא מגיע אל האוויר הקר, הוא מתחיל לגלוש פנימה, אל ההבנה בתוכו. ההבנה הזו כל כך מרגיעה...ועד שלא תגיעו אליה לא תחדלו לדאות למעלה, או, לחילופין, כאשר תתעייפו, תעזבו את הגזרה לטובת מקום אחר.

תחושת התנועה של הטקסט היא הספירלה ותפקידכם בלהקה לאסוף את הרמזים הלאה לעבר הבנת המסר בעצמותיכם.

כיצד אתם מניעים את הטקסט שלכם באתר? כיצד אתם דואים, ומה זה בשבילכם שיש גלישה???

בעקבות החול

האם זה אפשרי לדמיין את עצמך הולך לים, לשפת הים?. הנך על שפת הים, לא ממש בקו המים, אבל יותר פנימה. עקבות בחול. אפשר לראות בחול עקבות של מישהו אחר. זה הזמן להיזכר בעצמך, בילדות שלך. ממש מסקרן ללכת על העקבות ובעקבותיהן. כל כך מסקרן לראות לאן הן יובילו...

כך בכתיבה. אנחנו משאירים עקבות. כן, מפתחים עניין כזה או אחר, ונכנסים לעניין נוסף. אך בדרך נשארות עקבות אל הכוונה האמיתית. למסר המרכזי.

אם זו ספרות, המסר לא יעבור ישירות וכל האומנות היא לתת במה לעקבות האלה. לעיתים העלילה מסתובבת כמו ללא תכלית והאירועים מתתרחשים סחור סחור, ובכל זאת אנחנו הקוראים הולכים שבי, פשוט ממשיכים, כי העקבות נשתלו ואנחנו צמאים לפענוח.

אך לא בספרות עסקינן. עקבות יש בכל מקום. גם בכתיבה עניינית לצורך מאמר באתר האינטרנט שלכם,לדוגמה, העקבות בטקסט הם פורצי הדרך עבור הקורא. אם איך דרך שאנחנו נמשכים בה, נעזוב את הטקסט, כך סתם. המסר של הכותב - רצוי שיעבור בצורה יותר מפורשת וגלויה אך בנתיב מתוכנן היטב. העקבות הן עולם בפני עצמו, ומה שנותר הוא להתמסר לחול החם ולהסתקרן מה יתגלה...

הלכנו לאיבוד!

תארו לעצמכם שהלכנו לאיבוד בדרך.

נכון, יש מי שאוהבים ללכת קצת לאיבוד בדרכים, להיות בחיפוש אקראי, ליהנות מעצם היותנו שם, לא יודעים. אלה- כבודם במקומם מונח.

תארו לעצמכם שהלכנו לאיבוד במצב שלא תכננו ללכת לאיבוד. כיצד נחזור אל הדרך? כיצד נתקדם?

המטרה היא שם המשחק. כאשר המטרה ברורה, בהחלט אפשר לגייס ידע, עזרה, עזרים, מפות כדי לנתב עצמנו מחדש. כן, אל המטרה!

בואו ניקח זאת אל הקריאה:מה הפואנטה?

אנחנו שואלים, לעיתים, את השאלה הזו, כאשר אנחנו קוראים וקוראים ולא קולטים מה העניין. מה "כוונת המשורר".

אנחנו קוראים וקוראים ומאבדים מהר את הרצף, אפילו שוכחים באופן מיידי.

כל כך חשובה הפואנטה!

במקרה זה, הכוונה לרעיוןמכזי, למסר, למשהו שמוביל את החשיבה צעד צעד. הרעיון המרכזי הוא כמו מגדלור, הוא המטרה, בעצם

בואו ניקח זאת אל הכתיבה.
כאשר אנחנו רוצים לכתוב דבר מה, מאמר לאתר האינטרנט שלנו, כתבה בעיתון מקומי, כל כתיבה אחרת, נשאל אותה שאלה: מה המטרה.

התשובה מולידה את הרעיון המרכזי.

מן הרגע הזה בין לילה נסללה הדרך שחיפשנו, ולא נותר אלא לצעוד בה בביטחון.

רחל בן מנחם

מאמנת לכתיבה משפיעה

התגשמות

הגשם שירד עלינו בסוף אפריל, מפתיע בעוצמתו ובעיתויו, בצירוף בלי סוף מאמרים אליהם אני נחשפת בעניין ההגשמה, עוררו תהייה לגבי הצירוף הזה.

הגשם הוא פוטנציאל של אדי מים שהבשילו לטיפות מספיק כבדות שירדו מטה. ההגשמה גם היא פוטנציאל שמבשיל הלכה למעשה, ומעניין רוחני או דמיוני הופך למציאות. איך בכך שום פסול, להיפך. מוטב שתהיה מטרה מעבר לתפקוד היומיומי, מעבר לעמדת התגובה, תגובה לתביעות, תגובה לאירועים. כשיש מטרה אפשר להוסיף על התגובתיות גם את היוזמה והכוונה. ראייה עתידית כלשהו מנתבת במודע וגם לא במודע.

יחד עם זאת, כאשר אנחנו נתקלים ברעיון מגושם, אוביקט מגושם, אנחנו יודעים שיש שם משהו יותר מדי.

הביטויים השונים של הגשם הזה מלמדים, כי אמנם יש ערך מוסף להגשמה של משהו, רעיון, מטרה, חלום. יחד עם זאת, החתירה המוגזמת לשם עלולה להפוך אותנו למגושמים, לא מבחינים בדרך, מתעלמים ממה שמציע הרגע, לא שמים לב לעונת הפריחה או לרגעים של גדילה אצל הסובבים אותנו.

וכרגע זה אומר להקשיב לגשם הזה של סוף אפריל, לשים לב להפוגות, לראות את הבריכות הקטנות ולהודות. להודות על היותנו אדם, מגשימים זאת ביומיום , מגשימים ולא מגושמים.

הסדר בחוץ הסדר בפנים

לכל חג נקשרות מילים שהופכות לחלק אסוציאטיבי ממנו. אומרים סוכות עולה סוכה שלא לדבר על נענועי לולב. אומרים חנוכה מיד עולים נרות. אומרים פסח, ומה עולה? ניקיון. אני רוצה לזרוק אלומת אור לסדר. לא זה הסדר עם יציאת מצרים, אלא הסדר שאנחנו מטילים על החפצים, הבגדים הרהיטים, שלא לדבר על דברים קטנים שהצטברו במגירה.

הסדר הזה. לסדר דברים.

ברגע הזה מסתדר גם משהו בפנים. תשאלו: מה הקשר בין סידור ארונות לסדר של המחשבות.

חישבו על כך: אדם שהוא סוליסט באופיו, בוחר להתמודד לבד, נמנע משיתופי פעולה, אוהב את הלבדיות, גם אם הוא בזוגיות. אדם שכזה בהחלט עשוי לבחור כקריירה... לעבוד עם זוגות על זוגיות. וזאת למה? ע"י כך שעושה עבודה בחוץ עם זוגות, הוא מנסה לסדר משהו בתוכו, להגמישו אם הוא נוקשה, להביא אותו לתנועה.

ככה זה עם הסדר. אנחנו מסדרים בחוץ וברגע הזה מסדרים בפנים.

אני סקרנית לדעת איך זה עובד עבורכם

קשה מרוכך

זה קרה באחת מנסיעותי השבועיות באוטובוס בקו 842 ראש פינה -תל אביב. יש לי מקום בספסל. אני שמה את התיק המלא על חציו השני , מרגישה נוח ומרווח. עולים נוסעים בתחנות שבדרך, והתיק יושב כאילו הוא אדם. נוח לי כך, אני מהרהרת ומסיטה את מבטי החוצה לחלון.

עבר איש זקן. כן, יש מקומות פנויים, אין צורך לקום. ואני ממשיכה בתנוחה הזו, שבהחלט אינה מזמינה. אני שומעת את האיש הזקן רוטן: "כולם שמים פה את התיקים, מה זה"...

והלב נחמץ. עלה במוחי "כמה זה נוקשה", כן, להסיט את המבט החוצה, להימנע מקשר עין, להישאר בנוחות. ה"נוקשות" ממש עוררה עצב. עצב, שאיש לא היה ער אליו באותו רגע, אני בלבד. אני והעצב שלי לרגע בקו 842.

בהמשך הנסיעה ראיתי בעיני רוחי את המצב ההפוך. עלה "לב פתוח". כן, לב פתוח אל הנוסעים ולא רק אליהם.

ומצאתי הזדמנויות רבות לכפר, להיות בעמדת הלב הפתוח, לחלק משהו מעצמי, מזמני, ממשאבי, לאחרים. אני מוצאת יותר ויותר הזדמנויות ככל שאני נשארת בעמדה הזו של "לב פתוח".

ככל שהמחשבה בהירה, מקבלת מילים קצרות ומדויקות, כך היא יכולה לשהות, לכוון, להניע, לתת ערך. אין פה בלבול ולא סיבוך, פשוט וקצר. ככל שזה כך צירוף המילים נקלט בתאים ונוצרת התכוונות שאיננה מילולית.

מפליא אותי בכל פעם מחדש הקשר בין מילה למחשבה לגוף.

.

שפת הפיתוי

הנה כמה משפטים שליקטתי מכותרות המיילים הדואר הנכנס בתיבת הדואר האלקטרוני:,

"זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה"

-אם זו פעם אחרונה, כדאי לי למהר ולבדוק מה זה...

"הדרך לשנות כל הרגל"

-מה, האם זה כולל את כל ההרגלים שלי כולל את פתיחת המקרר הסתמית???

"רוצה חופשה בחינם?"

-מי לא רוצה, אין כזה

"תן לעצמך מתנה"

-נו, הגיע הזמן, לא?

"רוצה לדעת את הסודות ל..."

-אני הראשונה שמסתקרנת מהסוד

"ניתחתי מה עבד כל כך טוב עבורי ויכול לעבוד גם בשבילך"

-נו, טוב, הוא בטח יודע על מה הוא מדבר

"הנה 3 סיבות למה לא פונים אליך דרך האינטרנט"

-מעניין איך הוא יודע מה קורה אצלי

"עירון בולע היום צפרדע"

-וואהוו, זה כל כך מסקרן, איך הוא עושה את זה ולמה

זו שפת הפיתוי, שבהחלט עשויה/עלולה (עוד לא החלטתי אם לטוב או לרע) לעורר סקרנות, ובייחוד כאשר יש כל כך הרבה כאלה. איך אפשר לבלוט? בולעים צפרדע...פשוט מאד.

כל העניין עם פיתוי הוא, שלא ברור לגמרי מה יש שם. לכן, אנחנו מגיבים, מפנטזים, מתחילים ליצור סרטים...

זאת, בניגוד לשכנוע, שם ברור מה העניין והיצירתיות דרך העלאת טיעונים שונים ומשונים.

נחזור רגע לפיתוי, זה יותר מפתה. השפה הזו מתחילה להישחק. אחרי בליעת הצפרדע, מה עוד יגיע? לבלוע מטוס???

הנה תגובות חדשות שביסודן- הטלת ספק

"זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה"

-נו, באמת, כמה פעמים אמרת שזו הפעם האחרונה ולא ממש התכוונת...

"הדרך לשנות כל הרגל"

כל הרגל? תסתכל לי בלבן של העיניים...כל כל הרגל? מתחייב?

"רוצה חופשה בחינם?"

אין ארוחות חינם. איפה המילכוד?

"תן לעצמך מתנה"

אתה מתכוון, שתיתן משהו שיקשור אותי אליך לעד?

"רוצה לדעת את הסודות ל..."

זה בטח משהו שכולם יודעים. ממש סוד...

"ניתחתי מה עבד כל כך טוב עבורי ויכול לעבוד גם בשבילך"

מי אומר שמה שטוב עבורך גם טוב עבורי?

"הנה 3 סיבות למה לא פונים אליך דרך האינטרנט"

-מעניין איך אתה יודע מה קורה אצלי? מה, אתה זבוב על הקיר?

"עירון בולע היום צפרדע"

מי שבולעת פה צפרדע זו אני...

אני תוהה:

איך אפשר להישאר עם יושרה, בעלי ערך, בשוק גלובלי מתחרה, גם עם תודעת השפע... איך אפשר להימנע מהשקרים הקטנים של מחיר 9.99 שכבר השלמנו איתם לאורך זמן?

איך אפשר ליצור שפה יצירתית לא ערמומית? האם יש חיה כזו?

מוזמנים להגיב בפייסבוק

השפה השלווה

שמעתי הרצאה. שום דבר לא התחדש שם. הכל כבר ידוע. ובכל זאת רשמתי לי הערות. רשמתי משפטים. ההרצאה הזו, שתכניה ידועים לי היטב, הועברה בשפה השלווה.
קוראים לה שפה שלווה, ובמקום אחר שפה ללא אלימות. ובאלימות- אין הכוונה להשתלחות, להעלבה או קללה, אלא למשהו יותר עדין. המילים- כאילו הן באות ממקור אחר. אותו התוכן אך המילים אחרות. דמיינו את ההבדל בין "חייב" ל"אפשר". חייב- יש בה נימה של כפייה אפילו אם הכוונה נכונה. אפשר- מאפשרת יותר בחירה.
חישבו על ההבדל בין להזמין לעשייה לבין לבקש לעשות. "אני מבקש ממך לעשות את זה...או...אני מזמין אותך לעשות את זה..."

לעיתים, זו לא המילה עצמה. מה רע ב"לבקש"? אלא, שההקשר של המילה יוצר נימה עם תביעה. בשפה השלווה קשה לסרב, כי המילים עטופות ברחשי לב, הן אינן באות לבד. האווירה, שנוצרת בשפה השלווה, פותחת, נותנת בחירה, מכירה בזכותו של האחר ובקיומו הנפרד. כאשר אנחנו משתמשים בשפה השלווה, זו בשום אופן אינה מניפולציה, אלא דרך תקשורת.
ככל שנשתמש בעובדות ונימנע מפרשנות, שלעיתים מתעוררת בנו באופן אוטומטי, תהיה שם יותר שלווה, פחות התנגדות. יחד עם זאת, עובדות הן קרות, ואם אנו נוקטים גם בשפת הרגש, הרי השלמנו את שני חצאי השלם. המסר מתרכך.
כאשר אנחנו נוקטים בשפה שלווה, הסיכוי להשפיע גדל לאין ערוך. עומד לפנינו אדם, שגם הוא, כמונו, בעל מאוויים ודחפים ורגשות ושאר עניינים אנושיים. אדם זה, כמונו, יוכל להתעטף גם הוא בתקשורת שלווה.

אני מודה, לא קל ולא מובן מאליו לנקוט בשפה הזו. יחד עם זאת זהו שריר, אפשר לחזקו, לתת לו מקום להתפתח. שריר מופלא, לא?

באילו הקשרים בחייכם תרצו את השפה השלווה? איפה לא? איך הייתם רוצים ללמוד אותה?

לחפש את המילה

כמה פעמים התעורר בכם הצורך לדייק, לומר את המילה, והיא אינה מופיעה ברגע נתון? לעיתים אנחנו מוותרים, לעיתים לא.
אני רוצה לדבר לרגע בשבחו של המאמץ לא לוותר.

אישה שפגשתי בהקשר מקצועי הציבה לעצמה מטרה לשנות הרגלים.
ובכן, איזה הרגלים?
לזמן מה נעמדה שתיקה...אה...חשתי איך גלגלי החיפוש עובדים...
הרגלים של אורח חיים בריא?

לא, לא לזה התכוונתי.
הרגלים ליצירת הרפיה...רוגע...
לא, זה לא בדיוק זה.
לבסוף הופיעה המילה שהביאה איתה עולם שלם:
הרגלים של הטענה!!!.

ובכן, כיצד אנו דואגים להטעין את עצמנו? האם ההטענה נכנסת לסדר היום בכלל? ומה באמת מטעין? ולשם מה להטעין? מה מתרוקן שם וזקוק להטענה?

ברגע שהופיעה המילה הזו "הטענה" משום מקום, נולדה בהירות, התהוותה תמונה חדשה. אפשר היה לחשוב על ההטענה ולפתוח צוהר לאפשרויות רבות.
כאשר בהירות באה לעולם, מתמקד שדה הראייה, מצד אחד, וגם מתרחב, מהצד השני. פיתרונות באים מעצמם ואפשר להניח לסוגייה ולהמשיך הלאה...

אילו מילים אתם חיפשתם ומצאתם?

אפשר להגיב בפייסבוק, חפשו מעשה במילה

מכתב ממקום אחר

מי מאיתנו לא נזקק לפחות פעם בחייו לכתוב מכתב לאדם קרוב- בן הזוג, פרטנר בעבודה, מנהל, אחות...

מסתבר, שכתיבת מכתב לאדם, שרגשותינו כלפיו גואים, היא דרך להסדיר משהו בתוכנו ואף להסדיר מערכת יחסים. כתיבה מאפשרת כנות בלי להסתכן בתגובה מיידית. המחשבות רצות והמילים נערמות.

אלא מה, המסרים שיוצאים תחת ידנו, לעיתים, מבולבלים. לעיתים, מה שעולה ברמה המיידית אינו מבטא את העומק של המחשבה או של הרגש.

בשלב הראשון, כדאי לכתוב. פשוט לכתוב! לתת למחשבות לזרום החוצה.

בשלב השני כדאי לארגן את המסר, שהנמען יקלוט ויבין.

ברצוני להציע שלב נוסף:

להיכנס לתוכנו פנימה ולראות מה עוד עולה. רגש? דימוי? לתת לזה מקום. כך אנו מגייסים למשימה את הלא מודע, ותוצר הכתיבה שלנו הופך ליהלום יקר.

לתגובות אתם מוזמנים לפייסבוק.

מילים שבאות מתוך השתיקה

שתיקה. שתיקה יפה לחכמים, כך נאמר.

אך לא מדובר בשתיקה מודעת ומכוונת, אלא במשהו עצום ורב-הדרכים היצירתיות בהן אנו יודעים להשתיק קולות מתוכנו. זה לא שאין לנו מילים, אך מה שבא ממרכז הגוף- אין לו בדיוק את התחביר הרגיל, המשפטים שקל לנו להבין. מין כמיהה, חוסר שקט, שפה של רחשים שאין להם מילים, בינתיים. מה שג'נדלין, שגילה את הפוקוסינג, כינה בשם "פלט סנס".

בעוד אנחנו ללא מילים אך חשים בגוף את המצבור הזה יושב שם ומכביד, מתהווה לה חוויה של ריק. כאילו אין שם כלום, וזה כואב!

מה עושים עם זה???
ברגיל, מי מאיתנו לא מכיר את הצעידה המהירה אל המקרר ואת צליל פתיחת הדלת. מרגע שנטלנו דבר מה לפינו, משהו נרגע, לרגע, כן, לרגע. יש מי שיקרא לזה אכילה רגשית.
ואסטרטגיות נוספות באמתחתנו, כמו לפתוח טלויזיה בערוץ שאינו מצריך מאיתנו מאמץ. היו זמנים שקראתי לזה "לנקות את הראש", ובעצם, להשתיק את הלב. והתחבולות רבות ומשונות. כי את הריק הזה קשה לשאת.
ההמיה הפנימית של הלב רוצה לבוא לידי ביטוי, ומה שנותר הוא לעשות את ההמרה; לבטא את הכאוס הספונטני, ובהדרגה לעבור משפה של תחושות לשפה של תקשורת. לצאת ראש בראש עם הבור הזה, לתת לו שם, לתת לו מילים, שיצא כבר לאוויר העולם, שהכמיהה תיוולד.

מרגע שזה נולד, ראה זה פלא, נתמלאנו. דווקא משיצא , רווח לנו. מה שבפנים יצא החוצה, קיבל הכרה, וזהו!!!